אחד מסרטי האקשן הגדולים האחרונים, לפני עידן גיבורי העל, היה לופר שיצא ב-2012. הסרט המצוין של ריאן ג`ונסון עוסק במתנקש צעיר שנוסע בזמן ונאלץ להרוג גרסה מבוגרת יותר של עצמו, עם כל המשמעויות הפילוסופיות הכרוכות בכך. הערב (ראשון) אנחנו נראה, אולי, את הגרסה הכדורגלנית של אותו רעיון.
מנצ`סטר סיטי תפגוש את ארסנל בקרב ישיר על האליפות, זו השנה השנייה ברצף. מיקל ארטטה מזכיר לרבים את פפ גווארדיולה, לאחר שנים בהן שימש כעוזרו ובהתחשב בסגנון הכדורגל הדומה. השוואה דומה קיימת גם בין קווין דה בריינה למרטין אודגור, שני הפליימייקרים שיובילו את ההתקפות.
דה בריינה בן ה-32 הוא אחד הקשרים הטובים בעולם במשך שנים, ומי שיצר שיתוף פעולה מדהים עם ארלינג הולאנד. הוא הגיע לצ`לסי בגיל 21, יובש על הספסל שלה, עבר לוולפסבורג ואז עשה את הקפיצה שוב לליגה האנגלית בגיל 24, לקדנציה בת חמש אליפויות במנצ`סטר סיטי שהפכה אותו לאחד הקשרים הגדולים בתולדות הפרמייר ליג אי פעם. זה מסלול חריג, אבל לא כזה יוצא דופן.
המסלול של מרטין אודגור כן. כל עולם הכדורגל רדף אחריו בגיל 17, הוא בחר לחתום דווקא בריאל מדריד ומצא את עצמו בהירנביין ובוויטסה, לפני השאלה קצרה ומוצלחת לריאל סוסיאדד. האופי שאודגור הראה - מבן 17 אלמוני שנרכש ב-4 מיליון יורו, סכום עצום דאז, דרך שחקן שמתקשה בהולנד ועד אחד הטובים בעולם - הוא מהחריגים שידע הכדורגל העולמי.
אותה אנרגיה (Mark Leech/Offside/Offside via Getty Images)
קונטרול פריק
אודגור, מגיל נורא צעיר, היה במיטבו כמי ששולט במגרש. זה מה שמשך אליו כל כך הרבה קבוצות והעלה אותו להרכב בליגה הנורבגית, וזה אולי מה שהכשיל אותו. "הוא שלט במשחקים מול בוגרים בגיל 15. הוא נראה כל כך מנוסה בגיל כל כך צעיר", אמר עליו מגנה נילסן מקבוצתו הראשונה סטורמגודסט.
"ליברפול, ברצלונה, דורטמונד, באיירן, ארסנל, מילאן, כל קבוצה גדולה שלחה לנו הודעה", המשיכו. בסופו של דבר הוא בחר במועדון הגדול ביותר, ריאל מדריד. כל כדורגלן רוצה לשחק בריאל, אבל בסופו של דבר הבלאנקוס היו גדולים עליו.
ריאל, בטח אז, הייתה הקבוצה של טוני קרוס ולוקה מודריץ`. שני הטיטאנים שהיו בשיאם הובילו את הקישור ולא נתנו מקום לשחקן ריכוזי כמו אודגור, מה שהוביל לכך שהוא פשוט לא הצליח להטביע חותם או להיות בהרכב. לכן הוא מצא את עצמו עובר מקבוצה לקבוצה, מייצג את הירנביין ומשתף פעולה עם שחקנים כמו אוסמה דרפלאו או ראזה גוצ`נג`אד. מי? בדיוק.
המסלול הזה היה יכול לשבור כל שחקן, בטח אחד שקיבל מיילים וחוזר בידי כל מועדון אפשרי לפני החתימה שלו והושאל מקבוצה לקבוצה. בגיל 21 אודגור שיחק ב-4 מועדונים שונים והרגיש כמו שם נוסף בשורה ארוכה של ילדי פלא שקפצו גבוה מדי, לא הצליחו למצוא את עצמם והלכו לאיבוד. אנשים שהשיא המקצועי, הכלכלי ואולי הנפשי של החיים שלהם היה בגיל 17.
אודגור בריאל. יובש על הספסל (Getty)
אבל אודגור, כמו אודגור, הצליח למצוא את ההזדמנות. בדומה ליכולת שלו לראות שני מהלכים לפני כולם, הוא הגיע לריאל סוסיאדד ומצא בה בית אחרי שנים לא זוהרות בהולנד.
בסוסיאדד, לצד אלכסנדר איסאק ומיקל אויאסרבל, הוא קיבל חופש כמספר 10 ב-4:2:3:1, אולי העמדה הטובה ביותר מבחינתו. זה נגמר ב-4 שערים ו-6 בישולים, כשרק ליאו מסי ייצר יותר מצבים ממנו. אודגור, אז, לא ידע לשחק בלי הכדור או להיות משמעותי במיוחד בלעדיו. זה היה הימור שהשתלם ללה ריאל כמושאל, כשהבאסקים הגיעו לעונה מצוינת וזכו בגביע המלך.
משם הגיעה חצי שנה לא זוהרת בארסנל, בה הוא כבש שער אחד ובישל פעמיים ב-14 משחקים בארסנל אחרי חצי שנה על הספסל בריאל מדריד. הוא לא הרשים, אבל מיקל ארטטה בחר להשאיר אותו.
שינוי גישה
ארטטה הפך את אודגור לשחקן הרכב, שפתח ב-32 מ-36 משחקים, ולמנוע של ארסנל מפתיעה. התותחנים ניצחו 9 מ-11 משחקים באותה שנה, תקופה בה אודגור פרח וארסנל קפצה לרביעייה הראשונה. התותחנים פתחו את אותה עונה במקום האחרון עם שלושה הפסדים רצופים, היו מרחק נגיעה מהמקום הרביעי וסיימו קרובים לאלופות.
בקיץ העוקב השינוי של ארטטה המשיך, כשאודגור קיבל את סרט הקפטן. הוא עשה את זה אחרי עונה וחצי, כשחקן זר, בגיל 23 וחצי. זה מהלך שהפתיע רבים במועדון לוחץ כמו ארסנל, אבל ארטטה נשמע בטוח בעצמו.
ארטטה אמר: "יש לאודגור את האיכויות שאנחנו רוצים מקפטן. הוא חושב על הקבוצה לפני שהוא חושב על עצמו, הראשון להגיע, האחרון לעזוב, מי ששאל את השאלות הנכונות. הוא עוזר לחבריו לקבוצה". הבעת האמון הזאת, שאולי מראה שעוד נשאר משהו בסרט הקפטן מעבר לחתיכת בד וקלוז-אפ בטקס פרסי השחקנים, השתלמה בגדול.
היצירתיות של אודגור נראית יותר טוב מאי פעם. בשנה שעברה הוא הבקיע 15 שערים ובישל 7 נוספים, והיה המנוע מאחורי קבוצה שעמדה בראשות הטבלה למשך 200 ימים ולא זכתה באליפות.
מאמן על המגרש (Stuart MacFarlane/Arsenal FC via Getty Images)
השנה ארסנל שינתה את פניה. היא צירפה את דקלאן רייס וקאי האברץ שהפכו אותה לקבוצה עמוקה יותר, ואודגור עצמו כובש פחות ומבשל יותר (6 שערים ו-6 בישולים כרגע). הוא עם יותר בישולים צפויים מכל השנה שעברה ובועט קצת פחות, כשיש מספיק שחקנים מסביבו שיודעים לסיים ברשת. ארטטה מקפיד להדגיש את החשיבות שלו בעיקר כמנהיג, ובחלק מהמשחקים של ארסנל אפשר לשמוע אותו מכוון את חבריו על הדשא. כישרון לא מובן מאליו לשחקן בן 25 בלי פיזיות יצואת דופן.
הוא מעורב ביותר התקפות מכל אחד אחר, ואולי הפליימייקר השני בטיבו בעולם אחרי דה בריינה. הוא יכול לבנות כהתקפות, לתת את המסירה שמובילה לשער ולהבקיע בעצמו. אין הרבה קשרים שלמים יותר, גם אם אודגור עצמו נחשב שחקן טוב מאוד כרגע ולא "כוכב" כמו דה בריינה, ג`וד בלינגהאם או אחרים. שער ניצחון מול סיטי ואליפות אנגליה, או ניצחון על באיירן מינכן האפורה וחצי גמר ליגת האלופות, יכולים לגרום לזה להיראות אחרת.
ארסנל, אחת הקבוצות הטובות בעולם, עושה את זה בלי כוכב ספציפי. בוקאיו סאקה הוא הדריבליסט והשם הגדול ביותר, גבריאל מרטינלי הוא אולי היצירתי ביותר ולינארדו טרוסארד סקורר. דקלאן רייס מחזיק את ההגנה, אבל יכול להיות שאודגור השחקן הטוב ביותר.
כל זה, אגב, יכול ללמד אותנו כמה דברים. הראשון שבהם הוא זה שאנשים נוטים לסמן תוויות מהר מדי, ושגם ילדים כוכבים שנראים היום אחרי השיא כמו אנסו פאטי עוד יכולים לפרוץ. זה יכול ללמד אותנו, בעיקר, שכל אחד צריך אנשים שיאמינו בו. במקרה של אודגור ושל סרט הקפטן, הוא הצליח להפוך לאחד הטובים בעולם מהדלת האחורית.