את 24 השעות הראשונות אחרי שאנדי קארול עבר לליברפול תמורת סכום מטורף של 35 מיליון פאונד, העברתי בפעילות צפופה של עבודה ומחויבויות אחרות. אבל לרגע לא הפסיק להדהד לי בראש הסכום. שלושה ימים קודם אינטר רכשה את ג'יאמפאולו פאציני, חלוץ בן 26 שכבש 73 שערים בסרייה A, תמורת 13 מיליון יורו. ואז באים ג'ון הנרי וטום וורנר, הבעלים האמריקנים שהיו אמורים להקנות לליברפול שפיות ניהולית כמו זו שהציגו בבוסטון רד סוקס, ושוברים את שיא ההעברות לשחקן אנגלי על בחור בן 22 שבכל הקריירה כבש רק 14 שערי פרמייר-ליג. מה למען השם השתבש?!
התשובות שעלו לי מיד: 1) הכדורגל מנוהל על ידי מטומטמים והוא מטמטם כל מי שנכנס אליו, אפילו אם הוא איש עסקים נבון שכבר הוכיח שהוא מסוגל לנהל ביעילות מועדון ספורט. 2) אף אחד לא שם על מישל פלאטיני ועל הפייר-פליי הפיננסי כי אף אחד לא באמת מאמין שהוא יזרוק מהמפעלים האירופאים קבוצות גדולות רק כי הן מסיימות את השנה בהפסד. 3) זה שוב הבלון של השחקנים האנגלים. הרי רק שבועיים לפני זה אסטון וילה שילמה 18 מיליון פאונד על דארן בנט והעלתה את הסכום הכולל ששילמו עליו לאורך הקריירה לכמעט 50 מיליון פאונד.
אחר כך נרגעתי, חשבתי על זה בצורה יותר צלולה, דיברתי עם אנשים וקראתי לא מעט, ולאט לאט התגבשה אצלי תשובה.
לאחרונה מיליונים מסתובבים בישראל ותוהים כיצד ייתכן שליטר בנזין עולה כל כך הרבה. התשובה, גם אם היא לא מניחה את הדעת, היא שהמחיר מורכב מכמה פרמטרים: מחיר חבית נפט גולמי ושער הדולר, שמשפיעים על מחיר הבנזין בנמל, הוצאות שיווק, מס על הדלק ("בלו") ולבסוף מע"מ. ככה מגיעים ל-7.26 שקל לליטר בשירות עצמי. מקומם? בטוח. לא מוצדק? אולי. שערורייתי? תלוי את מי שואלים. הסיפור עם המחיר שליברפול שילמה עבור קארול זהה. הרבה מאוד פרמטרים – חלקם יותר מובנים מאליהם מאחרים – חברו כדי שזה יקרה. דבר אחד בטוח: אחרי בחינה מעמיקה זה כבר נראה פחות מקומם, אולי אפילו מוצדק, ולבטח לא שערורייתי.
קודם כל, אני חייב לומר שנברתי בעניין לא רק בשביל להצדיק את ההצהרה שלי מלפני שבוע שכל עולם הכדורגל צריך ללמוד מההנהלה של ליברפול, אלא פשוט כי חייבים לתת להם, ולדמיאן קומולי, אחראי הרכש הצרפתי שהם מינו, קצת קרדיט. הם הרוויחו אותו. וורנר והנרי זכו באליפויות עם הרד סוקס (ב-2004 ו-2007, הראשונה שברה קללה של 86 שנה), וקומולי – למרות שבסופו של דבר פוטר מטוטנהאם – הוא האיש שבנה קבוצה שהגיעה לצ'מפיונס על השלד שהוא הרכיב.
אז מה גרם לאנשים האלה לשלם 35 מיליון פאונד על אנדי קארול?
הוא אנגלי: השוק בפרמייר-ליג בנוי ככה שקבוצות אנגליות משלמות פרמיה עבור אנגלים יותר מאשר, למשל, קבוצות בספרד משלמות עבור ספרדים. זה קורה לא רק כי "הם מכירים את הקשיחות והמהירות", אלא גם כי הקהל צמא למקומיים בליגה בה יותר ממחצית השחקנים הם זרים (מה שמתבטא גם במרצ'נדייז), וגם בגלל שבריכת הכשרון של הכדורגל האנגלי רדודה. בנוסף, הגבלות חדשות על מינימום שחקנים מקומיים בסגל הגדילו עוד יותר את התחרות על כל אנגלי. בטח אחד עם פוטנציאל להופעות בנבחרת, שמקפיצות את ערכו עוד יותר. ולכן אם קארול יוכיח את עצמו בשנים הבאות, סיכוי סביר שליברפול תצליח למכור אותו – אם תרצה – במחיר לא רחוק מזה ששילמה עליו.
הוא צעיר: והיא תוכל לעשות זאת בעיקר משום שקארול חגג 22 לפני חודש. ובעולם בו שחקנים שעוד רגע חוגגים 27 (בנט וטורס) נמכרים בסכומים ענקיים – ליברפול תוכל גם ליהנות ממנו 5 או 6 שנים וגם למכור אותו במחיר גבוה. וליברפול תוכל לעשות זאת גם כשמרבית שנות שיאו מאחוריו פשוט בגלל שהשוק לא יעיל. בשוק הזה הפרמיה שקבוצות משלמות עבור מה ששחקן כבר עשה גבוהה בהרבה מזו שהן משלמות בשביל מה שהוא יוכל לעשות.
במקרים כמו טורס, שבצ'נקו, קאקה ועוד מאות דוגמאות, הקהל והתקשורת מקבלים רכישות אלה בהבנה כי הם זוכרים מה השחקן עשה בעבר. גם אם ברוב המקרים הוא לא משחזר זאת בקבוצתו החדשה. ברכישה כמו של קארול חלק גדול מהכסף הולך על מה שהרוכשים חושבים שהוא יוכל להיות, ואת זה יותר קשה לקבל. זה נתפס כסיכון גדול יותר מאשר לרכוש שחקן בן 28-30 שכבר הוכיח משהו, גם אם זה קרה בזמן אחר, במקום אחר, בקבוצה אחרת, ובכשירות פיזית אחרת. ובעניין הזה גם חשוב לציין – טורס כבש העונה 9 שערים ב-23 הופעות. קארול כבש 11 ב-19. סתם, שתדעו.
רצון הקהל: בכדורגל האירופאי כוחם של האוהדים גדול לאין שיעור מאשר בספורט האמריקאי. וזה נראה כאילו הבעלים החדשים של ליברפול יודעים זאת, ולא מנסים להילחם בזה. "האוהדים לא אהבו את המנג'ר, אז פיטרו אותו; מכרו את טורס, אז מיד הביאו שני שחקנים שיחליפו אותו", אומר מארק סטיין מ-ESPN. "זה נראה כאילו המהלכים שהם עושים הם בלחץ האוהדים". בלחץ האוהדים או עבור האוהדים – לרצון של הקופ היה משקל בהחלטה לרכוש את קארול.היצע וביקוש: תמיד פקטור חשוב, וכאן הוא חורג גם מהיותו של קארול אנגלי, משתי סיבות: א) גם טוטנהאם רצתה אותו, מה שהקפיץ את המחיר. ב) ניוקאסל לא לחוצה על כסף וקארול אמר שהוא לא ממהר ללכת, ולכן היא הייתה יכולה לדחות עוד הצעה ועוד הצעה, עד לסגירת חלון ההעברות. מהצד השני, ליברפול התנהגה כמי שלא מוכנה להיראות כ"פוש-אוברית", כקבוצה מדרג משני שמאבדת את הכוכב שלה לקבוצה עשירה יותר. לכן התעקשה שצ'לסי תשלם מחיר מלא על טורס: 50 מיליון פאונד. לכן החתימה שחקן שברצלונה רצתה (סוארס). ולכן מיהרה לחזק את הקבוצה – כדי להראות שבליברפול יש בעלים שמוכנים להוציא כסף.
הפייר-פליי הפיננסי: ממש כשם שבעלי הקבוצות ב-NBA שפכו בקיץ האחרון שני מיליארד דולר על חוזים חדשים – כי הם ידעו שבקיץ יפוג החוזה הקיבוצי ויתחילו דיונים על חוזה חדש שיציל אותם מעצמם – כך התנהגו כמה קבוצות באנגליה בחלון ההעברות. הרי חלון החורף הבא הוא ב-2012 – כשהפייר פליי-הפיננסי כבר בתוקף. לכן זה היה הזמן האחרון להתפרע.
זה בסך הכל טרייד: מכירת טורס ורכישת סוארס הן עסקאות שגם אם היו עומדות בפני עצמן היו נראות הגיוניות, מה שאי אפשר להגיד על רכישת קארול. אבל בקונטקסט רחב יותר, הצעד הזה מקבל משמעות. בשורה התחתונה, הנרי, וורנר וקומולי יצאו מינואר כמו קבוצת בייסבול שעשתה טרייד: הם נפרדו מריאן באבל המיותר, מפרננדו טורס היקר והלא מרוצה, וממשהו כמו שני מיליון פאונד בשביל שני חלוצים מבטיחים ומבוקשים, שירכיבו חוד של חלוץ נבחרת אנגליה צעיר וגבוה עם משחק אוויר מעולה לצד חלוץ מהיר בעל משחק קרקע נפלא. עכשיו רק נשאר להם לעשות מה שאואן והסקי לא הצליחו: להביא אליפות. או לפחות להיות מספיק טובים כדי להימכר בסכום גבוה מתישהו בעתיד.
איך הרכישה של אנדי קארול קשורה למטריקס? הבלוג של ניצן פלד