מה שקורה בווגאס: בין ביזנס לז'יטונים

מדוע בעולם דיגיטלי, בו ניתן לראות ביצועים של שחקן בכל רגע, ולסגור חוזה בהודעות, קבוצות וסוכנים עדיין מגיעים לליגת הקיץ? סוכן: יש הבדל בין לשבת עם מאמן בבית קפה בארץ ולשכנע אותו לקחת שחקן, לבין לתפוס שיחה על הבר באווירה פחות פורמלית בחו"ל

רועי כהן
רועי כהן  08.07.19 - 13:30
תחילת כתבה

בתחילת יולי בכל שנה, זה קורה. כל מי שהוא משהו בעולם הכדורסל העולמי, משחקנים, דרך מאמני כושר ועד ראשי קבוצות וכמובן סוכני שחקנים - כולם עוזבים את הכל ומגיעים ללאס וגאס, הבית של ליגת הקיץ של ה-NBA. שם הכל קורה: השחקנים, שנמצאים על הגבול של כניסה לליגה הטובה בעולם מקבלים במה וחשיפה, לעיתים בפעם הראשונה, לעיניים אירופאיות, הסוכנים נפגשים עם כל ראשי הקבוצות הרלוונטיות ומנסים לשווק את הקליינטים שלהם, המאמנים יכולים לשלב חופשה ועבודה וכל המי ומי בענף מתעדכנים אלו עם אלו, בין אם ביציעים או בין אם על שולחן הרולטה.

אבל בעולם דיגיטלי וגלובלי, שבו כל אחד יכול לראות ביצועים של כל שחקן בכל רגע נתון, וכל עסקה יכולה להיסגר בווטסאפ ובמייל, ובמקביל הצורך לעשות סקאוטינג ברמה הפיזית פוחת, מדוע כל הענף ממשיך להגיע ללאס וגאס מדי שנה?

בין ליליארד לגלן רייס
התשובה הפשוטה והמתבקשת היא "כי זה וגאס". הרי מי ירצה לוותר על השילוב המושלם של ביזנס ופלז'ר? ביום צופים במשחקים, בלילה יוצאים לבלות בעיר שאף פעם לא הולכת לישון. אחד מאנשי המקצוע שגם השנה טס ל"עיר החטאים" מסביר: "ה-NBA ידעו למה הם בחרו דווקא בלאס וגאס כבית של ליגת הקיץ. יש ליגות קיץ שמשוחקות גם בערים אחרות, אבל רמת ההייפ וכמות האנשים שמגיעה לשם לא משתווה ולא מזכירה את מה שקורה כאן".

אז לפני שנצלול אל מה באמת קורה בווגאס, קצת רקע. ליגת הקיץ של ה-NBA נולדה ב-2001, אבל בשנים הראשונות לא היתה הסדרה אמיתית של המשחקים. הלוקיישן המקורי היה אורלנדו, ועד 2004 כמות הקבוצות היתה משתנה בהתאם ליכולת הארגונית של כל מועדון באותה תקופה. ב-2004 נוסדה באופן רשמי ליגת הקיץ של לאס וגאס, וככל שהשנים חלפו, יותר ויותר קבוצות החלו להשתתף. בעשור האחרון הליגה הפכה להיות מוקד עלייה לרגל של ממש מצד כל מי שהוא מישהו בעולם הכדורסל העולמי, וב-2015 ה-NBA החליט לקיים ליגת קיץ מקוצרת גם ביוטה, וב-2018 גם סקרמנטו הצטרפה לחגיגה. אבל כאמור, וגאס יש רק אחת, ובזמן שביוטה ובסקרמנטו משתתפות רק 4 קבוצות, בווגאס משתתפות כל 30 הקבוצות, עם תוספת בינלאומית חדשה השנה: קבוצה מסין וקבוצה מקרואטיה.

בזמן שקשה מאוד לבחון את רמת השחקנים בטורניר אחד מקוצר שבו הם נדרשים בעיקר להציג את היכולת האישית ופחות את היעילות בעבודה קבוצתית. במרוצת השנים אפשר לראות שחלק מהשחקנים שזכו בפרסי ה-MVP אכן התקדמו להיות כוכבים: נייט רובינסון ב-2007, בלייק גריפין ב-2009, ג'ון וול ב-2019, דמיאן ליליארד ב-2012 (זכייה משותפת עם אקס בני הרצליה ג'וש סלבי) ועוד. ב-2014, אגב, קטף את התואר גלן רייס ג'וניור.

המפתח - יצירת וחיזוק קשרים
כל איש מקצוע שטס לווגאס יודה שעיקר העבודה היא מאחורי הקלעים, ולא באמת לשם סקאוטינג מסורתי אחרי שחקן כזה או אחר. אחד מעוזרי המאמנים בליגת העל מספר: "אתה כן רואה את השחקנים בלייב, וזה עוזר, אבל הנוכחות הפיזית שלך נותנת לך אפשרות לדבר עם המעטפת שמסביב ולדלות מידע על השחקנים, מידע שלרוב קשה להשיג בשלט רחוק. איך השחקן מתפקד ביום יום, איך התזונה שלו, אתה יכול גם להיפגש איתו להשיג סוג של רושם ראשוני. אתה נפגש לראשונה עם סוכנים שבדרך כלל אתה בקשר איתם רק בטלפון או במיילים, אתה יוצר חברויות ושותפויות, ואתה מראה גם את עצמך".

אחד הסוכנים הישראלים, תומר דראי, מספק את הזווית שלו: "בעולם שלנו, אם אתה לא מגיע לווגאס, אתה באמת לא קיים. רוב החוזים שאנחנו סוגרים עבור שחקנים זרים נולדים כתוצאה מחיבורים עם סוכנים זרים, לרוב אמריקאים, והחיבורים האלה נולדים לרוב בווגאס, בבניית יחסים בין אישיים. גם בינינו הישראלים, התפאורה עושה משהו אחר, כי יש הבדל בין לשבת עם מאמן בבית קפה בארץ ולשכנע אותו לקחת שחקן שלך, לבין לתפוס איתו שיחה על הבר באווירה פחות פורמלית בחו"ל. בסופו של דבר, למרות שזו וגאס ויש הרבה פיתויים, אני מניח שהאיזון בין ביזנס לפלז'ר עומד על 30:70 לטובת הביזנס".

עוזר המאמן מסכם: "בסופו של דבר זו נסיעת עבודה, ואתה צריך להצדיק את הנוכחות שלך שם. בדרך כלל השהייה בווגאס מאוד פרודוקטיבית, יש מוד של עבודה ומעין אווירה תחרותית, במיוחד כשאתה יודע שקבוצות יריבות שולחות נציגים וסביר להניח שאתם מתחרים על אותם שחקנים באותה רמת שכר. אז נכון שזאת וגאס, והכל יותר כיף, אבל בסוף צריך לדעת איפה ועל מה לשים את הז'יטונים, תרתי משמע".

הדפס