זוכרים אותו? על הופעת היחיד של ווילבקין מול י-ם

מייצר מצבים, מנהל משחק ופטאלי: כוכב הצהובים הזכיר למי ששכח מדוע הוא השחקן הכי חשוב של מכבי ת"א ותהיו בטוחים שיחד עם האנטר זה יראה הרבה יותר טוב. האוזמן מסכם קלאסיקו ראשון בעידן פוסט הקורונה ומסביר מדוע קטש לא יכול לצאת מעודד מההפסד

שי האוזמן
שי האוזמן  30.06.20 - 13:20
תחילת כתבה

אם נרצה לסכם את המשחק הגדול הראשון מאז שחזר הכדורסל, אז דומה שהמילים הנכונות יהיו מוזר ומעניין.

אבל ממש מוזר. החל מהפסקול המוזיקלי הלא מסונכרן שליווה את עשרת השחקנים שהתרוצצו להם על הפרקט ביד אליהו הישן, שייצר תגובות סאונד שאינן תואמות בהכרח את המהלכים על המגרש והמשך בחלל הגדול שנפער בשל קיומם של הרבה יותר מדי כסאות והרבה מעט מדי אנשים שיאיישו אותם.

וגם ממש מעניין. כי חרף הסגלים החסרים והחלודה הניכרת (אישית וקבוצתית), הצלחנו לקבל אמש לא מעט דקות טובות של כדורסל, של שתי קבוצות שמנסות לבנות עצמן מחדש, מי יותר ומי פחות, והכל במסגרת פרויקט מזורז ומקוצר שאמור להגיע לסיומו בדיוק בעוד חודש ימים.

ונכון שהפועל ירושלים אמורה לצאת מעודדת מהמשחק הזה, מאחר שהיא הצליחה לשלוט בו לחלוטין במשך מעל לשני רבעים, חרף אחוזי קליעה מזעזעים מחוץ לקשת שלוש הנקודות, אבל עמוק בלב פנימה, סביר להניח שקטש יצא אמש מיד אליהו הישן כשהוא יותר מוטרד מאשר מעודד (משחק המילים הזה, בחיי, הוא מקרי וחד פעמי). בעיקר בגלל הקלות שבה הצליחה האלופה המכהנת לחזור. בעיקר בגלל שגם הוא יודע שמכבי עם האנטר משחק ובריא היא קבוצה אחרת לגמרי, וטובה בהרבה מגרסת יוני 2020.

טרם חידוש משחקי ליגת העל, תהינו כאן לגבי נושא הרכזים בשתי הגדולות של הכדורסל שלנו. הסברנו שהצהובים חסרים (מאוד) מנהלי משחק, אבל מלאים בכאלו שיודעים לייצר. ומנגד, שלירושלים יש יותר מנהלי משחק (כלומר, 2 הוא מספר גדול מ-1), אבל מעט מאוד שחקנים שיכולים לייצר מהלכים. לעצמם. וכשאני כותב מעט, אני מתכוון לג'רמי פארגו. וזהו. ולפארגו היה אחלה של סיפתח מחודש אמש, על הפרקט שהוא אוהב, מול הקבוצה שהוא גם אוהב וגם לא, ונגד המאמן שהוא, אהה, פחות. למרות שברור שהוא רחוק מאוד מלהיות במצב גופני או בכושר משחק אידיאלי. כשבמסגרת הקאמבק הזה, הראה לנו האיש את התכונה הכי חשובה שהייתה שם בעידן ג'ייקובן בראון. את היכולת לקחת את הכדור, להזיז את השאר הצידה, ולהיכנס עם הכדור לשער. למשל ככה.

via GIPHY

ועוד לפני, הראה לנו פארגו אלמנטים התקפיים שלא יכולים להתבצע בהיעדרו. למשל מהלך פיק אנד רול שמתחיל בכלל ממשחק גב לסל. כאן, מתחיל הפוזשן ההתקפי מבידוד גב לסל של פארגו מול חברו ווילבקין. וכשזה לא מצליח, ובחסות אותו הבידוד, כלומר העובדה שאין עוד שחקן אדום בפינה הקרובה, אפשר להריץ יופי של פיק אנד רול עם האיש המכונה זלי. קלויארו ואבדיה, במצב הזה, יכולים רק לקפוץ.

via GIPHY

כי תמיר בלאט, עם כל הכבוד (ויש לא מעט) לכמה דברים נהדרים שהראה בכלל ובמשחק אמש בפרט, כולל ובייחוד היכולת להפעיל את עמנואל טרי בהגבהות מדוייקות לרחבה (ונניח בצד כרגע את אחוזי הקליעה הבעייתיים של העלם), לא מסוגל להיות ה-איש. וגם לא האחרים. ואין זה מקרי, על כן, שנקודת המפנה במשחק הייתה בדקות בהן נח לו הפארגו. ושבהן הוקפץ אל המגרש האזרח סנדי כהן, שתפקידו היה לשבת לבלאט ג'וניור על החיים. בתחילת הרבע השלישי, במצב 53:40, הרימו הצהובים את רמת הלחץ שלהם על הכדור. למען ההגינות והסדר הטוב, חשוב לציין שלא רק פארגו חסר בדקות אלו, אלא גם ג'ון הולנד שביצע עבירה והורד לספסל לטובת נמרוד לוי. אותו נמרוד לוי שהזיק לקבוצה שלו אמש בלא מעט מהלכים בהם היה מעורב, בשני צידי המגרש.

אז סנדי כהן התחיל ללחוץ את תמיר בלאט חזק וקרוב. וכאן, למשל, בחסות עזרה אגרסיבית ומפתיעה (למרות שלא ממש מדויקת) של אמארה סטודמאייר פלוס חיפוי לא רע בכלל של ווילבקין ואבדיה על טרי ששעט לכיוון הטבעת, רשם בלאט את אחד מארבעת איבודי הכדור שלו במהלך המשחק.

via GIPHY

וממש אחרי, הוביל נסיון של בלאט להעניש את הלחץ עליו באמצעות חדירה לסל, למתפרצת ושלשה מהירה של ווילבקין בצד השני. שימו לב, אגב, ממש בתחילת הגיף, לרגע שבו מתנתק ווילבקין מפלדין ובורח לו לכיוון הפינה הקרובה אלינו. ירושלים, שהמדיניות המוצהרת שלה היא לשלוח מספר שחקנים לריבאונד התקפה (בד"כ באמצעות שחקנים שסוגרים לכיוון הטבעת מהפינות) נותרה עם שלושה באזור הטבעת בצד שבו נוהגים להתקיף. מה שהותיר אותה תלויה בקבלת ההחלטות של סנדי כהן. שהחליט הפעם נכון.

via GIPHY

נישאר בעניין הרכזים, ברשותכם. אם דיברנו על משחק ההגנה של הצהובים ברגע השלישי, אז האמת היא שמשחק ההגנה של האדומים במהלך המחצית הראשונה הרשים למדי. וחשף את בעיות ניהול המשחק בצד השני. כשהיא אוחזת ביכולת להפעיל לחץ עם גארדים/פורוורדים גבוהים ואתלטיים, כפתה מחזיקת המדינה על יריבתה אמש כמה דקות של חוסר אונים. במיוחד כשהכדור וההחלטות בידיים של טיילר דורסי. כאן, למשל, עבודה אישית וזוגית נהדרת של בר טימור ועידן זלמנסון מול הפיק אנד רול של דורסי את ג'ייק כהן מייצרת איבוד כדור של האחרון. ורגע רגע, מחמאה גם לפעולה ההגנתית של נמרוד לוי, אותו השמצתי באופן מוגזם לפני מספר פסקאות.

via GIPHY

וכאן, תחת הלחץ האפקטיבי של הולנד (יופי של שחקן, כן?) ובריימו, מנסה דורסי להשליך את הכדור לכיוון הכללי של הטבעת, אבל צועד ומאבד.

via GIPHY

נו, אז מזל שיש את סקוטי ווילבקין. הגארד הכי טוב שמשחק כרגע, אבל ממש כרגע, ביבשת הישנה, הזכיר אתמול כמה דברים למקרה שמישהו במקרה שכח. כולל את רגעי חוסר הסבלנות בחלקים הראשונים של המשחק. בעיקר את הדומיננטיות המוחלטת שלו ברגע שהוא נכנס לקצב. 21 נקודות, 4/8 לשלוש ובמיוחד 10 אסיסטים, במשחק ממש לא מיוחד של הפרנצ'ייז פלייר הצהוב. ומרגע שהוא נכנס לקצב, בטח מול שומרים נוחים, הכל הפך תלוי בו. וכל זה, יוער, בלי הפרטנר הנכון למשחק הפיק אנד רול של ווילבקין. כי עם אותלו האנטר החיים הרבה יותר קלים.

אז הנה, כאן רואה מולו ווילבקין את תמיר בלאט. וקורא אליו את סטודמאייר (ואת זלמנסון שבא בעקבותיו). פלדין מרמה פנימה, והאולסטאר לשעבר מוצא את בחירת הלוטרי שלעתיד, בדרך לשלשה קלה. עכשיו, ברשותכם, צפו בסרטון שוב. שימו לב לתנועת היד של ווילבקין בתחילת המהלך, שמזיזה את אייסי לכיוון הצבע והאזור המכונה לואו גאפ, ואת סנדי כהן עד לפינה. הריווח המסוים הזה, שמשנה את המיקום של בריימו, הוא המפתח לכל המהלך.

via GIPHY

והנה כאן, ברגעים מכריעים, והפעם מול ג'רמי פארגו, קורא אליו ווילבקין שוב את האזרח סטודמאייר. בריימו נשאר גבוה מול זוסמן. הולנד משתדל שלא לעזוב את קלויארו בפינה. ופלדין? גם הפעם הוא גונב פנימה. באיחור.

via GIPHY

והנה המהלך שסוגר עניין. הפעם, מול בלאט ובסוף שעון, מחליט ווילבקין שלא צריך חסימה. ומייצר יתרון קל, ברגע שבלאט מתחצף ומנסה להתקיף את הכדור, ותשומת לב מצידו של פארגו. שמשאירה את בראיינט פנוי לשניה, בדרך לטריצה ושלום שלום.

via GIPHY

חתכת שחקן, הווילבקין הזה.

 

 

ואחרי שדיברנו על מובילי כדור ומקבלי החלטות, זמן לכמה מילים על הגבוהים של הצהובים. בהיעדרו של האנטר, הופקרה עמדה מספר 5 בעיקר לסטודמאייר וכהן. מה שהופך כל מהלך הגנתי של מכבי תל אביב למורכב למדי, כי גם זה וגם זה שומרים בינוניים ומטה (אין לי את זה ביותר עדין) בכלל ובהגנת הפיק אנד רול בפרט. ומול קבוצה כמו הפועל ירושלים, שרמת הדיוק שלה במשחק הפיק אנד רול הוא מהגבוהה והטובה שהכרנו וידענו, קשה מאוד להחזיק מעמד הגנתית, אלא אם מוותרים ומשלבים בעמדה הזאת את אייסי. ואחרי שכתבתי את כל זה, יאמר לזכות סטודמאייר את כהן, ואולי יש לומר לזכותו של קואוץ' ספרופולוס, שהוא הצליח לחלץ מהם כמה עצירות הגנתיות מרשימות. במיוחד במחצית השניה.

שימו לב כאן, למשל, לג'ייק כהן. שבמהלך אחד עוזר ועוצר 3 פעמים את הכדור. החל מהגנת הפיק אנד רול מול פארגו. אח"כ בעזרה על החדירה של אותו הפארגו. ובסוף בעזרה מדויקת (גם בתזמון וגם בטכניקה) מול החדירה לסל של בריימו.

via GIPHY

אבל בסוף בסוף, הסיפור והג'וקר של המשחק היה סטודמאייר. וכן, המספרים הסטטיסטיים שלו מוטרפים (17 נקודות פלאס 12 ריבאונדים). אבל בעיקר הנוכחות ההתקפית. ברגע שהרגליים זזות לכיוון הנכון, אמארה מייצר מטרות מצוינות לסיום המהלכים. ועם 76% עונתיים בזריקות ל-2, המשימה המרכזית היא לדחוק אליו את הכדור בזמן ובמקום הנכון. ולדעת מתי למסור לו, ולא פחות חשוב מכך, מתי לא למסור לאיש. אתמול, גם בחסות המאצ'אפים ההגנתיים של ירושלים, היה למכבי תל אביב פתרון התקפי איכותי בעמדה מספר 5.

 

שלוש נקודות לסיום
1. לרוץ זה יותר טוב מללכת. הדומיננטיות של הפועל ירושלים אמש הייתה בדקות בהן ייצרה יתרון אבסולוטי בקטגוריה הזאת מול יריבתה. ובדקות בהן נכפה עליה לשחק בקצב של הכתבה, התקשתה לשרוד לאורך זמן. כדי לזכות באליפות, במשחק נוקאאוט שיערך באותו המגרש בו שיחקה אתמול, יצטרכו שם למצוא את הדרך לרוץ באופן שיטתי יותר. וכמה שזה קשה יותר בלי האופציה של טיישון תומאס, שלוקח כדור חוזר בהגנה ודוהר בכדרור קדימה.

2. המחליפים. בלי להיכנס עכשיו לניתוח עומק של מה יש לכל מאמן על הספסל, בואו רק נדבר על מי שותף ברגעים שהכריעו. במכבי תל אביב, הרגיש שספרופולוס זורק בסוף את השחקנים המתאימים. כולל ובמיוחד את אלייז'ה בראיינט. לא בטוח שאפשר להגיד את אותו הדבר על קטש. ולא, אני לא מדבר רק על נמרוד לוי. בהערת אגב שאיננה קשורה בהכרח להחלטות סוף המשחק, הרגיש (גם) אתמול שבר טימור שווה יותר דקות משחק.

3. אחוזי הקליעה. הפועל ירושלים שברה אמש שיא שלילי במספר השלשות שקלעה (5) ובאחוזים בהם פגעה (19%). זאת, לעומת מכבי שרקדה וחיה את החלום עם 11 מתוך 28. אם נחבר את האחוזים המזעזעים של האדומים אמש למופע האימים שחזינו ממכבי ראשון במשחק בארנה (2 מתוך 22) או לאחוזים של הפועל תל אביב בבאר שבע (3 מתוך 22), שווה לתהות אם אפקט מגרשי החוץ הריקים ונטולי קהל, שבהם פתאום משתנות הפרופורציות של הזורק שמביט לכיוון הלוח השקוף, מייצר מעין "דום אפקט" שמרים את דרגת הקושי ומוריד את אחוזי הקליעה. נעקוב בעניין.