הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

זה בידיים שלהם: הפנים של ליגת העל

מדר, זוסמן ובלאט עזבו, הדור החדש צריך לקחת את המושכות

עודד הלפרין
עודד הלפרין  09.10.21 - 15:10

תגיות: ליגת ווינר

תחילת כתבה

הכי קל זה להתמקד בשלילי. בטח לנו כתקשורת. וברוך השם, לא חסרות בעיות בליגת העל שלנו. רק בקיץ האחרון נחשפנו שוב לסוגיה המטרטרת של העולות מהליגה מהלאומית, כשרק חודש לג'אמפ בול הראשון של העונה, סוף סוף גילינו האם יהיו בליגת הכדורסל הבכירה בישראל 12 או 13 קבוצות. ובנוגע למספר הקבוצות בעונה הבאה – זה בכלל נתון לפרשנות.

מה עוד ראינו הקיץ? סוללת זרים מתחלפת בכל קבוצות הליגה, כאשר שוב, עוד לפני שבכלל התחילה העונה, כבר יש מועדונים שסופרים בין שבעה לשמונה זרים שהגיעו וחלקם כבר עזבו. נסו להסביר לאוהד הממוצע מי נחת כאן למבחנים, מי על חוזה לחודש ואת מי אפשר לחתוך, או שהוא יוכל לחתוך בעצמו בהינתן הצעה טובה יותר. ככה קשה לייצר באז וזהות לקראת פתיחת העונה.

ואם מדברים על זהות, שלושה מהישראלים המשמעותיים ביותר בליגה פורשים כנפיים באותו קיץ, ומשאירים את ליגת העל עם חור באטרקטיביות שלה לקהל הרחב. מכה. אז הכי קל לדבר על השלילי, ואסור להתעלם ממנו – אבל כמו שאומרת הקלישאה, כשהחיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה.

בסופו של דבר סאגת נתניה כן/לא בליגת העל, נגמרה בצורה הנכונה. הדרך הייתה מלאה במכשולים וארוכה בהרבה מהרצוי, אבל השארתה בליגה הלאומית הייתה מתבקשת, ובכך יצרה איזון בליגה הבכירה – מספר זוגי של קבוצות (12), בלי קבוצות חופשיות ויצורי כלאיים כאלה או אחרים, ובנוסף, הופנה הזרקור אל השאפתנות והרצון ובעיקר השקט (היחסי) של העולה השנייה, גליל עליון, לחזור למרכז הבמה של הכדורסל הישראלי. כי כל מי שהיה בכפר בלום, ולא משנה אם זה היה בשנות ה-80, 90 או במאבקי העלייה מהלאומית בשנים האחרונות, יודע – מדובר באולם מיוחד, שהיה חסר בנוף הכדורסל הישראלי.

אפשר להתפלפל על נושא ההמשכיות בתוך הסגלים בכדורסל הישראלי. מעט מאוד קבוצות מצליחות לייצר סגל שרץ יותר מעונה אחת, גם בישראלים ובטח בטח בזרים. אבל את מה שלא מוצאים בסגלים, אפשר, לפחות השנה, לראות במועדונים. כי כשהאוהדים רואים ששמונה מתוך שתיים עשרה קבוצות הליגה נרשמות לאירופה (יורוליג, אלופות, יורופקאפ ובלקנית), אפשר להבין שהקבוצות רוצות להתקדם. ואם ממכבי ת"א, חולון וירושלים התרגלנו, אז הניסיונות המבורכים לשחק בשתי מסגרות עבור קבוצות כמו נס ציונה, הפועל אילת, הפועל חיפה, גלבוע גליל ואפילו הפועל ב"ש (שנרשמה ליורופקאפ אבל לא היה עבורה מקום), הניסיונות הללו אמורים להראות שיש חשיבה לטווח ארוך, יותר מכאן ועכשיו ולשרוד עוד עונה. כך לפחות אנחנו מקווים.

כי כדורסל באירופה, וזה לצאת מהפריזמה של הכדורסל הישראלי, הוא יותר מיורוליג. שוב, אמנם יש יותר מדי מפעלים, אבל אם קבוצות בכל רחבי היבשת רוצות לשחק ביותר ממסגרת אחת, להרגיש את טעמה של אירופה (הקלאסית ולפעמים הפחות קלאסית), לא צריך למנוע מהן את זה, אלא לעודד ולקדם אותן. ככה צריך לבנות סגל ארוך יותר, ככה צריך להפוך לקבוצה מקצוענית יותר, לנהל את חיי המועדון בין טיסה לבולגריה למשחק בדרייב אין, לצבור ניסיון עד שיהיה אפשר להתקדם לשלב הבא. לפעמים זה נגמר כמו נס ציונה של העונה שעברה, לפעמים זה נגמר כמו נס ציונה של העונה הזאת – אבל בחייו של מועדון בריא, עם דגש על בריא, מכל קושי שכזה יוצאים מחוזקים לחוויה הבאה.

וזה מוביל אותנו באופן טבעי להחלטות של ים מדר, תמיר בלאט ויובל זוסמן – שלושה שחקנים מובילים מדור הזהב של נבחרות העתודה (יחד עם אבדיה שכבר לא כאן שנתיים), שנטשו את ה"חממה" הישראלית והלכו לרעות בשדות זרים. מספיק היה לשמוע את יובל זוסמן בפודקאסט של ערוץ הספורט, "ספיקנ'רול", כדי להבין שתוך חודשיים בגרמניה, הוא חווה דברים שלא הכיר בחיי כדורסל שלמים בישראל. ואם את זה אומר שחקן שידע יורוליג, תחשבו מה מרגיש תמיר בלאט בטבילת האש שלו במפעל הבכיר של אירופה, או ים מדר שזוכה לעבוד עם אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל האירופי, עוד לפני גיל 21.

אז מהצד של השחקנים, די ברור שזהו צעד מתבקש. אבל מה בנוגע לליגה שמאבדת את הגרעין המקומי המוביל? ובכן, זאת צריכה להיות אחת ממטרות העל של הליגה הישראלית, והכדורסל הישראלי, לפתח ולחזק את השחקנים פה, כדי שקבוצות בדרג הראשון והשני באירופה יחליטו לקחת אותם בתור שחקנים זרים. הרי שנים מתלוננים פה על העובדה שאין לישראלים בליגה מקום מכובד, ושזאת בכלל ליגה של זרים. אז אחרי שלוש השנים הרצופות של נבחרת עתודה שהגיעה לטופ של היבשת, גם מעמדו של השחקן הישראלי השתנה, והתפיסה שלו בעינינו ובעיני הסקאוטים ברחבי היבשת ומעבר לה, השתנתה – וטוב שכך.

אז עכשיו, צריך לבוא הגל הבא של אותם ישראלים שרוצים ללכת בעקבות אלו שגדלו איתם. זמן נועם דברת, גיא פלאטין, יותם חנוכי, יאיר קרביץ, איתי מושקוביץ, רז אדם, עמית זיס, רועי הובר, מירון רוינה – הם כבר לא ילדי העתודה, והנוער, הם צריכים להפוך להיות הפנים של ליגת העל, ויפה שעה אחת קודם, ואולי בעתיד, יהפכו לפנים שלנו באירופה.

לסיום, אני מרגיש צורך להודות. אני לא אובייקטיבי ובנוסף, קצת (אפילו הרבה) נאיבי. אני יונק כדורסל ישראלי מגיל 0, וחיי סבבו וסובבים אותו מאז. אותי לא צריך לשכנע שיש דברים מרגשים, מעניינים וטובים, אם רק מסיטים את המבט מההשפעות השליליות שמסביב. אבל בשביל אותם אלה שהם לא כמוני (הרוב אני מניח), כאן הכדור עובר לידיים של קברניטי הענף – להבליט את מה שטוב, ולנסות לתקן את מה שלא. אני הנאיבי, מאמין שזה יכול לקרות.