הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

"בספרד היה לי את רגע השבר הכי גדול בקריירה, כמעט הרמתי ידיים"

שנה וחצי אחרי הפרישה, ליאור אליהו מסכם קריירה עשירה ב"ספיקנ'רול". התדמית ("אוהבים להדביק 'אבל'"), מצב השחקן הישראלי ("מאוד חורה לי"), הקריירה החדשה ("עסוק מבוקר עד ערב") והעונה ההיא בוויטוריה ("ביקשתי מהסוכן שלי לחזור מיד לישראל"). ראיון מיוחד עם אגדה

מערכת אתר ערוץ הספורט
מערכת אתר ערוץ הספורט  23.10.21 - 12:00

תגיות: ליאור אליהו

תחילת כתבה

מעט מאוד שחקנים ישראלים מחזיקים ברזומה כמו של ליאור אליהו. 17 שנים בטופ של הכדורסל המקומי, מכבי ת"א, הפועל ירושלים, נבחרת ישראל וגם שנה אחת בוויטוריה עם אליפות מדהימה ומתוקה. אך הרעש הגדול שעשתה הקריירה שלו התחלף בדממה כשהיה צריך להודיע על פרישה. עד לאחרונה, כשהמנהלת החליטה לקיים עבורו טקס, אי אפשר היה לדעת שאחד מגדולי השחקנים שלנו בשני העשורים האחרונים החליט לתלות את הנעליים. שנה וחצי אחרי ששיחק את המשחק האחרון, אליהו החליט לספר קצת על מה שעבר עליו לאחרונה, וגם על הקריירה בפודקאסט "ספיקנ'רול".

האזינו לפודקאסט המלא:

מתי הוא ידע שהוא פורש
"זה היה בפברואר 2020, בדיוק כשהתחילו לדבר על הקורונה. שברתי את האצבע באימון והתחילו לדבר על הפסקת הליגה, שם אמרתי לעצמי 'זהו, אני מסיים עם זה'. זו היתה עונה קשה מקצועית. כשהלכתי לאשדוד לא היתה מטרה לקחת באליפות, אבל גם לא לרדת ליגה בצורה כזו. זה יצר לי תחושה לא הכי טובה. אף פעם לא נלחמתי נגד ירידה. אחרי 17 שנות קריירה, הייתי מנטלית במקום אחר. דיברו על מתווה של חזרה למשחקים ללא קהל. הסתכלתי על הטלויזיה ואמרתי 'תודה לאל שאני לא שם'. בגיל 36, כשאני מנטלית לא שם ובלי קהל, שמחתי שאני לא שם".

למה הוא לא הודיע על פרישה
"חשבתי שפוסט באינסטגרם לא מספיק מכבד את הקריירה שעברתי. הייתי צריך לארגן באופן אישי מסיבת עיתונאים כי לא הייתי בקבוצה, ואז שוב היה סגר. היה מומנטום והוא אבד פעמיים. זה הוציא את הרוח מהמפרשים והחלטתי לוותר. מי שצריך לדעת, ידע. הזמן עבר ומנהלת הליגה עשתה טקס מכובד ויפה וזה נהיה רשמי".

האם מכבי ת"א והפועל ירושלים היו צריכות להיות חלק מההודעה?
"לא חשבתי על זה. ירושלים לא היתה בתמונה, הייתי אחרי שנה באשדוד. מכבי ת"א, מן הסתם, לא לקחו את זה עליהם אחרי השנים בירושלים. רציתי לעשות את זה עם האיגוד וזה לא יצא לפועל".

על האימונים בהפועל ת"א אחרי הפרישה
"באימון הראשון והשני התרגשתי ונהניתי. באימון השלישי הגיעה התחושה שאני לא שם. הסתכלתי על השעון ושאלתי את עצמי 'עברה רק שעה'? אני במצב אחר, אני לא רוצה להביך אותם ולא אותי".

החיים אחרי הכדורסל
"אני עסוק מבוקר עד ערב, אני לא 'נרקב'. זה מה שעוזר לי להמשיך הלאה בקלות יותר. אחרי שנה בנגרות, אני לא קרוב לדעת 20-30 אחוז מהמקצוע. יש חיים אחרי הכדורסל, בחרתי להיות בנקודה הנוכחית במקום אחר בחיים".

על מה נמאס לו יותר לדבר, המחסור בקליעה לשלוש או שהוא לא מיצה את הפוטנציאל שלו?
"כל שחקן שתבחר, יש עליו 'אבל'. אוהבים להדביק 'אבל'. הרבה פעמים ה'אבל' הוא לא נכון. כשאני מסתכל אחורה על הקריירה שלי, אני לא חושב שהייתי יכול לעשות משהו אחר מבחינת העצימות והרצון. היתה נקודה מאוד קשה בקריירה שלי, שסיימנו עונה מאוד קשה במכבי ת"א. עברתי בטרייד למינסוטה ואמרו לי לבוא לליגת הקיץ. אני זוכר שנכנסתי הביתה ואמרתי לעצמי שלפני יום סיימתי את העונה ועכשיו אני צריך לטוס לארה"ב ולעשות את האימונים שלהם, שלדעתי הם לא בריאים, לשחק בליגת הקיץ, לחזור ולהתחיל לשחק נבחרת ואז שוב מכבי ת"א. זה או שאני עוצר, או שאני בלופ של שנה. נסעתי לליגת הקיץ, אנשים לא יודעים כמה הייתי מותש. ידעתי להאזין לגוף שלי. כל החכמולוגים שידעו לתת פוש באימונים תמיד ולהיפצע פעמיים-שלוש בעונה, מבחינתי זה לא היה הדבר הנכון. אני חשבתי שנכון להוריד הילוך באימון אחד או שניים. להגיע לקצה גבול היכולת 6-7 פעמים בשבוע זה לא דבר נכון. עכשיו כשאני מסתכל אחורה, ב-17 שנות קריירה לא עברתי אף פציעה רצינית. זה היה בתיאום עם עצמי. יש שחקן בהפועל ירושלים ששיחק איתי בשנה האחרונה, שהוא מאוד פציע. הוא ברמה מאוד גבוהה. חלק מהפציעות שלו פוגעות לו בקריירה".

הכניסה המאוחרת לתודעה
"בי"א לא שיחקתי כדורסל, עברתי שתי פציעות מאוד קשות. אחת בכדורגל, בשכונה, שברתי את היד. הייתי שלושה חודשים עם גבס ולאחר מכן חודשיים שיקום. חזרתי ובאימון הראשון אחד החברים הכי טובים שלי מסר לי כדור שפגע לי באצבע והייתי צריך ניתוח כדי להחזיר אותה למקום. שמונה חודשים ברצף הייתי בחוץ. לאחר מכן עברתי קיץ של אימונים אישיים עם חנוך מינץ. גם גבהתי מאוד ואף אחד לא ראה את זה והמנוחה נתנה לגוף מנוחה שהוא אולי היה זקוק לה. בי"ב חזרתי אחרת לגמרי. שם היתה קפיצה מאוד גדולה. פתאום היו משחקים של 30-40 נקודות. אפילו לא הייתי בטרום נוער לפני כן. כשהייתי בכיתה י' העלו אותי לליגת העל לבתי ספר. הדבר היחיד שעשיתי על המגרש זה לזרוק שלשות. קלעתי ארבע שלשות נגד מטרווסט רעננה. בי"ב אריק שיבק בא לראות משחק שלנו נגד מכבי ת"א וקיבלתי זימון לנבחרת העתודה. אריק מאוד העריך אותי ומגיעות לו הרבה נקודות זכות בקריירה שלי. אחרי שבוע וחצי של אימונים, היה משחק אימון נגד לב השרון ואני לא יודע איפה אני נמצא מהתרגשות. הלפרין ולימונד היו כוכבים. אריק הצביע עליי כשחקן פותח ואני הסתכלתי אחורה. אחרי חצי דקה יריב רוקני עשה לי 'איפון'. הייתי מסוחרר כמה שניות, אבל חזרתי מהר למשחק. אחרי זה הבנתי שדברים משתנים. ההסתכלות שלי השתנתה".

על הדור שהוא גדל עליו
"היו שם אנשים יותר מיוחדים ועמוקים, לא רק מהיום, אפילו מהדור שלנו. קטש, שפר, הנפלד... היית מהופנט אליהם. הם מביאים איתם הילה. הם נולדו עם זה. זה פחות קיים היום, גם על המגרש רואים את זה. כמעט ואין שחקנים מובילים וזה מאוד חורה לי. יש מקום לישראלים, קצרים איתם מדי".

איך הוא נראה בעיניי עצמו
"תמיד היה לי חשוב לתמוך במי שקשה לו. הרבה פעמים הייתי מוותר על עצמי בשביל מישהו אחר. גם היה חשוב לי להיות המצחיק כי אני חושב שחשוב שתהיה אווירה טובה. יש לזה קשר ישיר למה שקורה על המגרש. מאמנים יודעים מי מוסיף לחדר ההלבשה, יש שחקנים שנפלו על זה".

שחקנים שהיו דמויות לחיקוי בקריירה
"אחד הוא דריק שארפ. הוא ידע לסחוף אחריו את כולם בחיוביות שלו. הוא עזר לי המון. בתור שחקן צעיר שרוצה להתקדם, הוא ידע למתן אותי ולהכניס אותי לקו של הקבוצה. השני שעולה לי הוא מרסליניו הוארטס. הוא דמות מדהימה, הוא ידע לחבר את כולם. כולם היו נפגשים תמיד אצלו ואז לא היה ווטסאפ. אני מאוד אוהב אותו".

השנה בוויטוריה
"אני מאוד מחובר לנפש ולגוף שלי. זה מאוד קריטי, אנחנו בסופו של דבר סוסי מרוץ. אנחנו צריכים לשחק. המקום עצמו לא עשה לי טוב מבחינה נפשית. היה הרבה לבד, המערכת מאוד נוקשית. בשביל לדבר עם המשפחה היה צריך להתחבר עם סקייפ וזה היה מתנתק. היה משחק נגד מכבי ת"א אצלנו, הזמנתי אוהדים, אבא שלי הגיע, החברה שלי הגיע. במשחק ניצחנו והייתי טוב וכולם באו אליי הביתה, זו היתה מסיבה לנפש. אם היינו מפסידים זה היה עוזר. זה היה 'היי' מבחינת הכל. יום אחר היה אימון ואני הסעתי את כולם לשדה ונשארתי מול ארבע קירות. פתאום אתה לבד. זו היתה נקודת השבר הכי גדולה בקריירה. הייתי קרוב להרים ידיים. היתה שם חרדה. התקשרתי לסוכן שלי וביקשתי כרטיס טיסה ראשון הביתה. הוא ביקש שארגע, ונרגעתי אחרי כמה דקות. גם זה בונה אותך. אחרי זה הרגשתי חזק הרבה יותר ושאני יכול להתמודד עם דברים. זה בנה אותי כבנאדם".

המעבר להפועל ירושלים
"מכבי ת"א היתה יכולה להתקדם במו"מ, ואני אף פעם לא דורש יותר ממה שמגיע לי. זה נפל כביכול על שנתיים או שנה, לא סיבה מוצדקת להפיל חוזה. זה נתן לי תחושה שהצד השני לא רוצה, ואני האחרון שיקח בכח. פני הכדורסל באותה תקופה השתנו, אבל צריך לתת את הקרדיט למכבי ת"א. מועדונים קטנים יותר היו נשברים ומקטינים את התקציב. מכבי ת"א נשארה בקו שלה ובטווח הארוך זה משתלם. ירושלים עברה זעזוע ברגע שאורי אלון עזב. תקציב משחק משקל בקבוצות מקצועיות. צריך להגיד כל הכבוד לחומסקי ולגיא הראל. מכבי ת"א מותג הרבה יותר גדול, קשה להילחם בזה. הפועל ירושלים עושה את המיטב שהיא יכולה".

על הסגלים הישראלים בהפועל ירושלים ובמכבי ת"א
"כשאתה מסתכל על הנתונים והיבשים, על ההישגים הגדולים של מכבי ת"א והפועל ירושלים באירופה, תמיד היו ישראלים מובילים בקבוצה. יש משהו רוחני בין הישראלים שלדעתי הם יותר מחויבים. איך שלא תהפוך המחויבות של הישראלים גדולה יותר. שחקן זר מסיים את הכהונה שלו בראשון ובשלישי הוא יטוס לבית שלו. אנחנו פה עם הפודקאסטים, החברים והרחוב. הרצון שלנו להצליח הוא גדול. קבוצה מנצחת היא חיבור של ישראלים טובים וזרים טובים. זה מביא הצלחה. אני לא מאמין בשחקנים שיושבים 40 דקות על הספסל ורוצים שהקבוצה תנצח".