ליגת העל - עונה סדירה 2022/2023
קבוצה מש’ נצ’ הפסד % נק’
1 הפועל ירושלים 0 0 0 0
2 מכבי ת"א 0 0 0 0
3 בני הרצליה 0 0 0 0
4 הפועל חולון 0 0 0 0
5 גליל עליון 0 0 0 0
6 הפועל חיפה 0 0 0 0
7 הפועל ת"א 0 0 0 0
8 גלבוע גליל 0 0 0 0
9 הפועל אילת 0 0 0 0
10 נס ציונה 0 0 0 0
11 הפועל ב"ש 0 0 0 0
12 עירוני קרית אתא 0 0 0 0
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בידיים שלהם: בין זהבי, אמבפה ותומר גינת

הספורט הופך לטוב יותר כשהכח נמצא אצל הספורטאים. דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  21.06.22 - 16:30

ספק אם ערן זהבי, קיליאן אמבפה ותומר גינת ידעו בכלל שיש להם משהו משותף. אחרי הכל, כל אחד מהם שונה בתכלית - באופי, בסיפור החיים, בסגנון המשחק ובדמות שהם מייצרים כלפי הקהל. אבל יש דבר אחד שמאחד אותם, וזו המגמה. כי ההחלטות של שלושתם - זו שהיתה, זו שעכשיו וזו שעוד תהיה - מסמלת משהו גדול בהרבה בספורט העולמי. הכוח, לטוב ולרע, עובר לידיים של הספורטאים. בתוך המציאות הקפיטליסטית והאכזרית של הספורט העולמי מודל 2022, נדמה שכשאתה גדול מספיק - הפירמידה שעליה גדלנו, לפיה בראש ניצבים העסקנים ובעלי ההון, ובתחתית האתלטים שצריכים לשרת אותם, התהפכה.

זה העולם שבו חיינו, עד לפני קצת יותר מעשור (ועוד נגיע לרגע הסימבולי שבו ראינו את המגמה משתנה). עולם שבו "בעל המאה הוא בעל הדעה" (אחת הקלישאות המרגיזות ביותר), שבו מי שמחליטים על גורלם של הספורטאים הם "האנשים שלמעלה". מנהלים, סוכנים, בעלים, יו ניים איט. הם נתנו מהונם, ובתמורה הם קנו את השליטה על מסלול החיים של העובדים שלהם. ברצותם "ירכשו", ברצותם "ישחררו". זה היה הדיל הפשוט שעמד בליבו של הספורט - אבל המציאות הזו, כאמור, שונה היום. שונה כמעט בתכלית.

חשוב לומר שזה, כמובן, לא מתייחס לכולם. ברוב המקרים, רוב הספורטאים עדיין נתונים לשליטה של המועדונים - אבל בשפיץ, אצל הגדולים באמת (או אלה שידעו לרכז סביבם כוח בחוכמה, כמו במקרה גינת), היום הכדור - תרתי משמע - ברגליים ובידיים של האינדיבידואל. אם פעם השחקן היה צריך להתחרות על ליבה של הקבוצה, היום הקבוצות הן אלה שצריכות לעבוד - ולפעמים לעבוד קשה - כדי לנסות ולשכנע את הספורטאי לחתום אצלם.

ורגע המהפך - לדעתי לפחות - היה בקיץ 2010. הקיץ שבו לברון ג'יימס, כבר אז כדורסלן על, הפך לשחקן חופשי אחרי שבע שנים בקבוצה שבחרה בו בדראפט - קליבלנד. אז השאלה לא היתה "מה הקאבלירס יעשו", אלא מה הוא יעשה. והוא הצליח, בכישרון עסקי לא מבוטל, להפוך את המגמה - לגרום לקבוצות להציע את עצמן אליו. את היכולות שלו הוא הרי לא צריך להוכיח, והפרנצ'ייזים צריכים אותו - יותר ממה שהוא צריך אותם. כך הגיע למצב שבו שש קבוצות NBA, חלקן גדולות מאוד, היו צריכות לגבש הצעה מספיק אטרקטיבית כדי למשוך את התכשיט אליה.

וזה לא היה משמעותי וחקוק בתודעה ללא הגרנד פינאלה של "התהליך", כמו שהוא קרא לו אז: משדר טלוויזיה מיוחד שבו לברון הודיע על "ההחלטה". אז, זה נתפס כצעד תקדימי (אפילו קצת מעורר מחלוקת). היום, בעידן שבו אנחנו חיים, זה כמעט מובן מאליו.

כי היום, בשלושת המקרים הללו ועוד אחרים - ניכרת בכולם המסקנה הברורה שהספורט לא יכול להיעשות מעל ראשם של הספורטאים. השילוב בין אותה "החלטה" לבין פריצתן של הרשתות החברתיות (בערך באותו זמן), שינתה את הדרך שבה אנחנו רואים ספורט - ובעיקר את הדרך שבה אנחנו רואים את האתלטים. לא עוד חיילים בלוח השחמט של המאמן, אלא בני אדם - כאלה שיש להם סיפור, שיש להם מה להגיד, ויש להם גם זכות להחליט על גורלם.

וזה גדול יותר מאשר ספורטאים שמקבלים החלטה על עתידם המקצועי. שוב ושוב ראינו איך בשנים האחרונות כדורגלנים, כדורסלנים וגם ספורטאים ממקצועות אחרים לוקחים צעד קדימה - ואומרים את שלהם. משחקני ה-NBA שהזדהו עם מחאת "Black Lives Matter" במהלך הבועה (והליגה תמכה בהם), דרך סימון ביילס שתוך תשלום מחיר לא פשוט, ברגע השיא של הקריירה שלה, אמרה "איני יכולה עוד"; ועד ספורטאים בישראל, ללא קשר לדעה הפוליטית, שאומרים את שעל ליבם ברשתות. בעידן שבו כל אדם הוא סוג של כלי תקשורת מהלך, עם אמצעי ביטוי עצמאי לחלוטין, גם בני האדם שמתעסקים בספורט לקחו מגאפון - וקיבלו את המשבצת בהייד פארק.

נחזור לשלישייה שאיתה פתחנו: אמבפה, גינת וזהבי. כאמור, שלושתם שונים מאוד - אבל שלושתם התעקשו לכתוב את הסיפור של עצמם בעצמם. אמבפה בחר בפאריס סאן ז'רמן, למרות שרבים חשבו (כולל עבדכם) שעשה צעד לא נכון. ערן זהבי ממשיך להשתהות עם ההחלטה, משאיר את המועדונים באוויר - כדי בסופו של דבר למצוא את המקום הנכון עבורו. וגם תומר גינת, שהיה בעיצומה של סאגה לא פשוטה - קרוע בין הרצון להישאר בבית לבין הרצון להתקדם מקצועית (וגם להסתדר כלכלית), בחר בסופו של דבר בלב.

כל אחת מההחלטות הללו, בסבירות גבוהה מאוד, תעורר ביקורת כזו או אחרת. יהיו שיגידו עליהם שהם "בחרו בנוחות", או להבדיל "לקחו סיכון גדול מדי". וזה בסדר. לכל אחד מאיתנו יש דעה. אבל אם יש דבר שצריך להעריך - זה את העובדה שהיום לשחקן הבודד יש כוח. גם בתוך המשחק הקפיטליסטי העצום, שמגלגל מיליארדים (ולא משנה אם זה ליגת האלופות או NBA), עדיין נשמרת לאדם הבודד הזכות לבחור. ללכת עם מה שהוא מאמין בו. וזה, לפחות לדעתי, הופך גם את הספורט שאנחנו רואים על המסך ובמגרש לטוב יותר.

כי בסוף, אנחנו בספורט בשביל לראות סיפורים אנושיים. בשביל להתחבר לאנשים שאמנם שונים מאיתנו (גבוהים יותר, חזקים יותר, מהירים יותר), אבל יש להם משהו להגיד לנו. משהו ללמד אותנו על החיים. לספק לנו השראה ברגעים שבהם לנו עצמנו יש ספק לאן ללכת או מה לעשות. אני לא כל כך אוהב את הביטוי "מודל לחיקוי", אבל לפחות במקרים האלה, זו הגדרה קולעת למדי.

כי ספורט הוא כלום ללא בני אדם שמשתתפים בו. ואיך אמר איש גדול שהלך מאיתנו לאחרונה? הכל אנשים.