אם יש משהו שהעונה הזאת לימדה אותנו על שלוש הגדולות של הכדורסל הישראלי, הוא שהמאמנים לא רק מנהלים משחקים, אלא גם משקפים את הדרך שבה המועדון שלהם חושב, מתעדף ומקבל החלטות. במובן הזה, יונתן אלון, עודד קטש ודימיטריס איטודיס הם הרבה יותר ממאמנים. הם הפנים של שלוש תפיסות ניהול שונות לחלוטין.<br /><br />בירושלים, דווקא אחרי עוד עונה שנגמרה בלי התואר הנכסף, הגיע השבוע שיעור מעניין במנהיגות. יונתן אלון התייצב מול המצלמות והפגין רמה נדירה של לקיחת אחריות. בלי תירוצים, בלי התקרבנות ובלי חיפוש אשמים. הוא שמר על קולגיאליות כלפי המערכת וכלפי השחקנים, וגם כשהביקורת הייתה מתבקשת, היא לא הפכה להתחשבנות.<br /> אלא שהסיפור של ירושלים גדול יותר מהמאמן שלה. נדמה שהמועדון התקשה לאורך השנה להחליט מהי המשימה החשובה ביותר. הוא ניסה להישאר תחרותי בכל המפעלים, להחזיק את כל האפשרויות פתוחות ולהימנע מבחירה ברורה. זו גישה שאולי משאירה יותר דלתות פתוחות, אבל גם יוצרת פיזור.<br /><br />הפרדוקס של ירושלים הוא שהמהלכים שלה היו יכולים להוביל לעונה היסטורית עם כל התארים, ובאותה מידה בדיוק לעונה בלי אף תואר. כשהפער בין שני התרחישים כל כך קטן, כנראה שיש בעיה של מיקוד מערכתי. נראה שבקיץ הזה ירושלים כבר מבינה את זה. אם הכיוון אכן יהיה לתת לאירופה עדיפות ברורה יותר, גם מדד ההצלחה יהיה ברור יותר. ירושלים תימדד שם הרבה לפני שתימדד בכל מקום אחר.<br /><br />מכבי תל אביב נמצאת כמעט בקצה השני של הסקאלה. בניגוד לירושלים, מכבי הגדירה מראש ובאופן חד משמעי את סדר העדיפויות שלה: הליגה הישראלית לפני הכל. היא ידעה שההחלטה להשקיע חלק משמעותי מהתקציב בישראלים תבוא על חשבון עומק, גיוון וכישרון בעמדות הזרים. היא גם ידעה שהמחיר עלול להיות עונה אירופית פחות טובה. <br /><br />אבל בניגוד ליריבותיה, למכבי יש את הפריבילגיה הגדולה ביותר בכדורסל הישראלי: שיריון ביורוליג. לכן, בניגוד להפועל תל אביב או לירושלים, היא יכולה להרשות לעצמה לחשוב לטווח ארוך ולספוג כישלון אירופי בלי שהמעמד שלה במפעל ייפגע. זו נקודת מוצא שמשנה לחלוטין את תהליך קבלת ההחלטות.<br /> עודד קטש היה המאמן הנכון ביותר ליישם את האסטרטגיה הזאת. הוא מאמן שמבין את המערכת, מבין את הלחצים שלה ויודע לחיות עם הפשרות שהיא דורשת. פתיחת העונה ביורוליג הייתה קשה, ובחלקים מסוימים אפילו מאכזבת, אבל ככל שהעונה התקדמה, היתרונות של הבחירה הזו התחילו לצוף. מכבי הפכה לקבוצה מאורגנת יותר, מחוברת יותר, עם היררכיה ברורה ועם כדורסל התקפי איכותי מאוד.<br /><br />קטש הוא אחד ממאמני ההתקפה הטובים באירופה. היכולת שלו לייצר שטף, תנועה ופתרונות גם מסגל שאינו מהעמוקים ביבשת היא חריגה. מצד שני, מכבי חייבת להיזהר שלא להתאהב במודל הזה יותר מדי.<br /><br />היורוליג של 2026 אינה היורוליג של לפני חמש שנים. יותר כסף נכנס לליגה, יותר קבוצות מתחזקות והפערים המקצועיים הולכים ומצטמצמים. מה שהיה מספיק כדי להישאר תחרותי בעבר, עלול שלא להספיק בעתיד הקרוב.<br /><br />אם מכבי תמשיך להעדיף באופן מובהק את הליגה המקומית על חשבון בניית סגל עמוק ותחרותי יותר ליורוליג, היא עלולה לגלות שהמחיר האירופי הולך וגדל משנה לשנה. כרגע היתרונות עדיין גדולים מהחסרונות, אבל זו כבר לא משוואה מובנת מאליה.<br /> ואז מגיעה הפועל תל אביב. גם כאן יש סדר עדיפויות ברור, אולי הברור ביותר מבין שלוש הגדולות. הפועל החליטה למעשה ללכת עד הסוף עם החזון של דימיטריס איטודיס. היא נתנה לו את הסמכות, את הכוח ואת המשאבים, ובעיקר נתנה לו להגדיר מהי הצלחה ומבחינת אירופה, קשה מאוד להתווכח עם התוצאות.<br /><br />זכייה ביורוקאפ והבטחת מקום ביורוליג הן הישגים עצומים. גם אם ניקח בחשבון את התקציב הגבוה, את הסגל האיכותי ואת ההשקעה האדירה של הבעלים. בשנים הקרובות נראה לא מעט מועדונים עתירי משאבים בישראל ובאירופה שיגלו עד כמה קשה לתרגם כסף להישגים ממשיים.<br /><br />איטודיס סיפק להפועל בדיוק את מה שביקשו ממנו: קיצור דרך לצמרת האירופית, אבל לצד ההישג מגיע גם המחיר. הפועל של איטודיס היא קבוצה שמצליחה באירופה הרבה יותר משהיא מצליחה לייצר חיבור בסביבה המקומית שלה. היחסים עם התקשורת לעיתים מתוחים, חלק מהקהל מתקשה להתחבר לסגנון, ובזירה הישראלית הפועל עדיין לא הצליחה לייצר עליונות שתואמת את העליונות התקציבית שלה.<br /><br />וזה לא עניין של כסף. הפועל הוכיחה שוב ושוב שהיא לא נרתעת מהשקעות. המשאבים קיימים ובשפע. המו”מ עם ים מדר, ההשקעות בסגל, צירופו המסתמן של קרינגטון, והנכונות להמשיך לחזק את הקבוצה מוכיחים שהמועדון מוכן לשלם כמעט כל מחיר כדי לנצח.<br /><br />השאלה היא אחרת לגמרי. האם הפועל רוצה מאמן שתפקידו העיקרי הוא להביא אותה לצמרת אירופה, או מאמן שתפקידו לבנות אימפריה שתשלוט גם באירופה וגם בישראל? אלה שתי משימות שונות לחלוטין.<br /> הישגי היורוקאפ והיורוליג מוכיחים שאיטודיס הוא אחד המאמנים הטובים באירופה כשמדובר במשימה הראשונה. אבל העונה הזאת העלתה סימני שאלה לגבי המשימה השנייה. לגבי היכולת לייצר קבוצה שמחוברת יותר לליגה, לקהל, לסביבה המקומית ולמאבק היומיומי על התארים בישראל. וזו כנראה תהיה הדילמה הגדולה של הפועל בשנים הקרובות. לא האם איטודיס מאמן טוב מספיק על זה כבר אין ויכוח, אלא האם המועדון מוכן לקבל את המחירים שמגיעים יחד עם היתרונות שהוא מביא.<br /><br />בסופו של דבר, שלוש הקבוצות בחרו שלוש דרכים שונות לחלוטין. ירושלים ניסתה להשאיר את כל האפשרויות פתוחות, מכבי בחרה בישראל מתוך הבנה שהמחיר האירופי נסבל, הפועל בחרה באירופה מתוך אמונה שהדרך לשנות את מעמדה ההיסטורי עוברת קודם כל שם. המאמנים הם הפנים של ההחלטות האלה, אבל הם לא הסיפור. הסיפור הוא הבחירות שהמועדונים עשו מאחוריהם.<br /><br />ורגע לפני שפסק הדין נכתב סופית, צריך לזכור פרט אחד קטן. העונה הזאת עדיין לא נגמרה ובכדורסל הישראלי, לפעמים סדרה אחת, משחק אחד או ערב אחד יכולים לשנות לחלוטין את המסקנות שכולנו חשבנו שכבר גיבשנו.