"נלחמתי על חיי וניצחתי": הסיפור של בנו של צ'קאנה

לאחר שאחיו בן ה-12 נפטר אחרי שחלה בסרטן לפני 9 שנים, טיזיאנו (17), בנו הכדורגלן של קרלוס אובחן עם מחלה נדירה, מה שהוביל ל-3 חודשי מאבק וחשש אמיתי לחייו. סיפור על משפחה שלא מוותרת, חיוך שלא יורד, קריירה מבטיחה והתמיכה מהחבר אדוארדו גררו

אור אבולעפיה
אור אבולעפיה  05.05.21 - 14:44
צילום תמונה: מירב אבידוב
צילום תמונה: מירב אבידוב
תחילת כתבה

צילום: מירב אבידוב

סיפורה של משפחת צ'קאנה ריגש את כל עולם הכדורגל. כוכב הפועל ר"ג דאז רתם את הכדורגל הישראלי למען מאבקו המרגש של איגור צ'קאנה, שנאבק בכל כוחו במחלת הסרטן והלך ולעולמו בגיל 12 בלבד. מדינה שלמה בכתה עם משפחת צ'קאנה, שקמה מהשברים מהטרגדיה המשפחתית שחוותה. מאז, קרלוס צ'קאנה ממשיך לשחק בליגה ג' ובמקביל הוא מאמן במחלקת הנוער של מכבי ת"א. לאחר האובדן, מי שהפך לאחד מהפרויקטים החשובים של המשפחה הוא הבן קרלוס טיזיאנו צ'קאנה.

מדובר בנער בן ה-17 של המשפחה, שכבר משהיה ילד סומן כמי שיכול לפתח קריירה אפילו גדולה משל אביו. עם טכניקה, אהבה לכדור וחיוך שלא יורד מהפנים, טיזיאנו הספיק לשחק בנוער של הפועל ר"ג, טוקומן הארגנטינית ובהפועל פ"ת. בקיץ, אחרי שגילה יכולת גבוהה במחלקת הנוער של המלאבסים, סקאוט איטלקי איתר את טיזיאנו והוא זכה לזימון יוקרתי: אקדמיית הכדורגל של פאולו רוסי בפרוג'ה צירפה את בנו של צ'קאנה.

מדובר באקדמיה מובילה באיטליה, כזו שמרכזת כשרונות מכל העולם, ועבור צ'קאנה ג'וניור זה אמור היה להיות קרש קפיצה גדול אל עבר הקריירה עליה הוא חלם, אלא שדווקא בנקודת השיא, לפני מספר חודשים הגיעו רגעי חרדה, שהציפו מחדש את כל השדים. טיזיאנו חלה במחלה נדירה, נאבק בה בלי לוותר, זכה להירתמות של המשפחה, עד שחזר בחודש האחרון לשחק כדורגל. סיפור על ילד ממשפחה שלא מוותרת.

"אמא שלי כל החיים אמרה לי שמגיל 2 אני כל הזמן סביב הכדורגל", טיזיאנו מספר לערוץ הספורט, "כדורגל זה החיים שלי, ידעתי מההתחלה שאני אהיה שחקן כדורגל כי זו האהבה שלי. אני לא יודע משהו אחר, אלא רק את זה. ההזדמנות בפרוג'ה הייתה הגשמת חלום. סקאוטים באו לראות אותי, והאמנתי שאני באמת אוכל להשתלב בכדורגל האיטלקי".

כאמור, דווקא כשהשיא הגיע, בא גם רגע של חרדה. "פתאום יום אחד לפני ארבעה חודשים קמתי עם כאבי ראש ולא הרגשתי טוב", הוא מספר, "היה לי כאבים בחזה, קושי לנשום וסחרחורות. הקאתי בלי הפסקה. חשבתי שאולי זה מקורונה, אבל הבינו מהר מאוד שזה לא בגלל זה. אלו היו כאבים שלא הכרתי בחיים ואני נמצא לבד באיטליה, שהרי המשפחה שלי בישראל. לא רציתי להדאיג אותם".

"ניסיתי לחזור להתאמן, אבל ללא הצלחה", הוא מספר, "אמא שלי כעבור יומיים תפסה טיסה לאיטליה והגיעה כדי להיות איתי וללוות אותי. כל השדים צפו מחדש, כי לא ידעו מה יש לי. עשו לי עשרות בדיקות ולא מצאו כלום, מה שהתחיל להדאיג. עשו לי MRI ואז גילו שאני סובל מפגיעה מאוד נדירה במוח, שהתסמינים שלה דומים לשל טרשת נפוצה. עברו לי תסריטים רעים, אבל ידעתי שאני חייב להיאבק כדי שאחזור לכדורגל".

"עברתי טיפולים בחודשים האחרונים. חזרתי לישראל ואמרו לי שזו מחלה שמסכנת חיים", הוא מתאר, "זה פגע לי בראייה במשך חודשיים. הייתי רואה כפול. קיבלתי סטרואידים כחלק מהטיפול ופשוט רציתי שהכאב ייעלם".

אחרי טיפול ארוך, הכאבים קצת דעכו וצ'קאנה ג'וניור חזר לשחק כדורגל, הפעם במחלקת הנוער של הפועל פ"ת. "אני עדיין רואה כפול, אבל הכדורגל נותן לי אנרגיות והרגשה שהיא טובה יותר מכל תרופה", הוא מספר, "חזרתי לשמוח אחרי שלושה חודשים קשים שנלחמתי על החיים שלי, על הבריאות שלי ועל העתיד שלי. שלושה חודשים שלא ידעתי אם אני אוכל לחזור לעשות את מה שאני הכי אוהב שזה לשחק כדורגל. שלושה חודשים שראיתי את החיים שלי נופלים. שלושה חודשים שחשבתי שהחלום שלי ומה שהשקעתי כל כך הרבה הולך ובורח. המצב היה כל כך קשה, שאמא שלי הייתה צריכה לעזוב את הבית כדי לטוס אליי ולהחזיר אותי הביתה בחזרה. אבא בבית לא האמין מה שקורה לי ואחי הקטן שואל את עצמו למה עוד פעם זה קרה במשפחה? היום מעריך כל יום שאני קם מהמיטה ורואה אותם בבית צוחקים ונהנים. אני רוצה לשמח אותם ולהיות למענם כדורגלן מצליח".

צ'קאנה ג'וניור נהנה מתמיכה מקיר לקיר מאנשי כדורגל, שמכירים את הסיפור המשפחתי ועוזרים לו. משפחת ארקין, שבעבר ניהלה את הפועל ר"ג, תמכה מקרוב בטיזיאנו, וגם כדורגלנים רבים נרתמו. אחד מהם, הוא חלוץ מכבי ת"א, אדוארדו גררו, שהפך לחבר קרוב של טיזיאנו. "אדוארדו הוא חבר קרוב שלי מהרגע הראשון שהוא הגיע לארץ", הוא מספר, "היה קשה לו בישראל עם השפה והוא עבד עם אבא שלי במחלקת הנוער במכבי ת"א. נהיינו חברים טובים והוא לא מפסיק לשלוח לי הודעות ולהתעניין במה שקורה איתי. אני מעריך את העזרה שלו והעניין שלו, זה משהו שחיזק אותי מאוד".

כעת, טיזיאנו חזר למחלקת הנוער של הפועל פ"ת, לדשא שהוא אוהב, למשחק שהוא כל כך אוהב. המחלה עדיין לא נעלמה לגמרי, הכאבים עוד שם, אבל הכל נדחק לצד. הכאב הזה הוא מינורי לעומת הרגעים הקשים שעברו עליו ועל המשפחה, שהיא משפחה של לוחמים, כזאת שאף פעם לא מוותרת, והכל תוך חיוך, שאף פעם לא יורד מהפנים.