פגשנו חמישה ספורטאים שמילאו את הטנא שלהם ביבול כל כך טרי ומרענן, שעשה לנו את השנה. עכשיו תורם של אלה שעשו הכל (כמעט) כדי להרוס את כל מה שזרעו. בעיטה אחת בטנא וכל הפירות מפוזרים על הרצפה. לא חבל?
ראיין גיגס
כשבאים לכתוב על דמויות מעולם הספורט שבעטו בטנא אפשר לקחת את זה לכמה כיוונים. ריאן גיגס הוא אולי הדוגמא הכי בולטת למישהו שכביכול בעט בטנא, אבל זה עדיין לא פוגע לו באמת בהצלחה הספורטיבית.
יש לזה כמה סיבות. קודם כל, הוא הרגע סיים עוד עונה מאוד מוצלחת, בגיל שרובנו כבר מטפחים כרס. מעמדו כאליל באולד טראפורד הגיע לגבהים מהם אי אפשר כבר ליפול, בגלל שאין בהם כבר כוח משיכה. שנית, גיגס הוא כדורגלן, ומכדורגלנים אנחנו רגילים לשערוריות כאלה ואחרות, בטח מכאלה שמשחקים באנגליה. שלישית, גיגס הוא לא מכונת שיווק כמו נואף אחר – טייגר וודס (נגיע אליו בהמשך) – לכן הוא גם לא יפסיד יותר מדי כסף (אם בכלל) מהסיפור הזה.
אז למה הוא בכל זאת ברשימה? שתי סיבות. 1) בכל זאת, זה ריאן גיגס. השחקן הנאמן, הרומנטי. הוא ניפץ למיליוני אנשים את התדמית שהם בנו לעצמם בראש לגבי הוולשי האנרגטי. 2) דמיינו לכם את המצב הזה: לאדם אחד יש אח. האח מפורסם מאוד, מוכשר מאוד, מיליונר. אבל לאדם הראשון לפחות יש אישה שהוא מאוד גאה בה. ואז הוא מגלה שהאח המיליונר מתעסק עם אשתו כבר שמונה שנים. זה לא בית שהייתי רוצה לאכול בו ארוחת חג. לא משנה כמה פרסים תלויים על הקירות מסביב.
תומר סיני
הבחור הזה הוא דוגמא מעולה לאנשים מעולם הספורט שאשכרה – באמת – בעטו בטנא. כי גיגס, למשל, השיג את כל מה שהשיג בכוחות עצמו, עלה למעמד של גדול עולם בזכות כישרון ועבודה קשה. ואז ניער את זה.
לסיני, לעומתו, נפל לידיים מאמן שעשה לו בקבוצה עבודה נפלאה. עצומה. ואז סיני זרק את הכל לפח כי הוא מגלומן עם אגו עצום. קשה לתאר עד כמה מה שנעים עשה השנה בהפועל פתח תקוה מדהים. ב-17 מחזורים בלי נעים, הקבוצה הזו צברה 11 נקודות. קצב שאומר דבר אחד: ירידה בטוחה. איתו, ב-18 מחזורים, היא לקחה 27. זה מספיק לפלייאוף עליון.
חבל רק שבספורט אין צדק באמת, והפועל פ"ת – עם כל החיבה למועדון הזה – ותומר סיני – עם כל חוסר החיבה לאיש הזה – נשארו בסופו של דבר בליגה.
עודד קטש
בשנה שעברה הוא ניצל את כל מה שטוב בגלבוע/גליל עם כל מה שרע במבנה של ליגת העל בכדורסל, כדי לקחת אליפות ולהוכיח שבאקלים הנוכחי אפשר לקיים לפחות מראית עין של אלטרנטיבה. בקיץ הקודם הוא חבר לקבוצה היחידה שמרשה לעצמה לקרוא לעצמה אלטרנטיבה.
מה יצא מזה? פיאסקו. בלי קשר לעונה המצויינת של מכבי תל אביב, עודד קטש והפועל ירושלים היו אמורים להיות בעונה החולפת כל מה שכל אוהד כדורסל נייטראלי (או שונא מכבי) מקווה לו – קבוצת כדורסל כיפית, מנצחת, חיובית. עם קהל ותקציב וסגל ויכולת שהיו צריכים להזכיר רגעים מעונת 2004. במקום זה קיבלנו עוד עונה מאכזבת מבית היוצר של מלחה.
אלא שעם "מאכזבת" אנחנו יכולים להתמודד. קורה לכולם. הבעיה הייתה שזו הייתה עונה אנמית. וכשאכזבה הולכת יד ביד עם אנמיה, זה אומר שמישהו שם כבר התרגל לתוצאות מהסוג שהפועל ירושלים של עודד קטש השיגה העונה. עכשיו צריך רק לקוות שקטש יקבל עוד צ'אנס. גם כי אנחנו מאמינים בו, גם כי אלטרנטיבה אמיתית יכולה להתקיים רק במקום עם אוהדים ותקציב יציבים, וגם כי לתת לו ללכת יאשר עד כמה גרוע המצב של הכדורסל כאן, כשאלמנט בסיסי כמו המשכיות הוא אפילו לא שאיפה ריאלית.
טייגר וודס
נכון, כל הסיפור שלו התפוצץ כבר בסוף 2009. ונכון, עונות של גולף זה כמו בטניס, סופרים אותן פשוט לפני שנים. ואנחנו כבר באמצע 2011. אבל מה שטייגר וודס עשה, ואיך שזה נראה מאז שהכל התפרק לו, זה אחד הסיפורים הכי גדולים בתולדות הספורט. ושלא תחשבו שזה נגמר. אנחנו נמצאים בשיאו של המשבר. אולי ברגע הכי מכריע שלו.
כי טייגר לא רק איבד כמה עשרות מיליוני דולרים בשנה מספונסרים שעזבו אותו. הוא לא איבד רק את המקום הראשון בעולם וכ-10 מיליון דולר בשנה מהכנסות מפרסים בגולף. וודס איבד את המקום שלו בפנתיאון של הספורט האמריקאי, בו הוא שהה לצדם של מייקל ג'ורדן ומוחמד עלי. ועכשיו נראה שהוא גם איבד את הסיכוי לעשות את מה שרק לפני שנה וחצי נראה כמו "עניין של זמן" – הסיכוי לשבור את שיא הזכיות במייג'ורים. השיא הוא 18. וודס עדיין תקוע על 14. מאז ההופעה ההירואית שלו ביו.אס.אופן של 2008.
ובעוד שבוע יפתח היו.אס.אופן של 2011 (לא ייאמן שעברו שלוש שנים), בלי טייגר. כי עכשיו הוא לא רק פגוע נפשית, הוא לא רק נאבק עם הסווינג – הוא גם פצוע פיסית. וודס לא ינסה בשבוע הבא לזכות במייג'ור ה-15 שלו, היעדרות סמלית, וגם מדאיגה במיוחד. יכול להיות שזה הסוף.
לברון ג'יימס
רגע, לברון? מה הוא עושה פה? רק בקיץ שעבר הוא לקח את הכישרונות שלו לחוף-דרומי. רק לפני חודשיים הוא סיים עונה מצויינת. ובחודש וחצי האחרונים הוא נתן פלייאוף הירואי וניער מעליו כמעט את כל שאריות תווית הלוזר שנדבקה לו. וחזר אל הגמר. במלים אחרות: הוא רק הלך ומילא את הטנא שלו. ולכן, לבעוט בו יהיה יותר מדהים מכל מה שעשה עד כה.
אז כן – עוד מוקדם לשפוט וכו'. ויש לו עוד כמה משחקים להוכיח אחרת. אבל מה שהוא עשה בסדרת הגמר הזו עד כה, ובייחוד ההופעה שלו לפנות בוקר עם זריקה אחת (אחת!) כל הרבע האחרון, מוכיחה שעם כל האהבה שלו לכדורסל עם כוכבים, עם כל החיבה שלו למסיבות חוף ולשמש, יכול להיות בעצם שהתחביב שהוא הכי מתחבר אליו זה קוסמות. שם זה נורא מקובל להיעלם פתאום. עכשיו נראה אותו מסיים את התרגיל כמו דייויד קופרפילד, ולא כמו ג'ימי הופה.