רמז לבאות

המהומות שככו? הרקע בו צמחו עדיין לוהט. אין באנגליה כור היתוך וה"רב תרבותיות" גורמת לשסע חברתי. אז קיבלנו הצצה למה שעשוי לקרות בליגה

ניצן פלד  13.08.11 - 08:55
אוהדים פורצים לדשא בפרמיירליג (gettyimages). בבואה של החברה
אוהדים פורצים לדשא בפרמיירליג (gettyimages). בבואה של החברה

תחילת כתבה

בימים האחרונים טבעתי בים של חומר קריאה על ובעקבות המהומות שהתרחשו באנגליה. דיווחים עיתונאיים מהתקשורת הבריטית, וכאלה של כתבים ישראלים שנשלחו לשם, בלוגים, תזות של אנשי אקדמיה, סטטוסים, טוויטים, טוקבקים, עדויות של קרובים מתוך לונדון. ועוד לפני שהספקתי לעכל את הכל, נגמר כל הבלאגן. לפחות הסיבוב הזה של הבלאגן.

וזה אחד הדברים שמאפיינים את המציאות שכולנו שותפים לה כיום: דברים מתלקחים מהר, וכבים מהר – וזה נכון גם לגבי הילדים האלה שעיצבו מחדש את חלונות הראווה בלונדון. הרבה יותר מדי דברים קורים בכל שניה, ומגיעים אלינו מכל כך הרבה מקורות, עד שאין שום דרך שכולם יתעסקו במשהו אחד למשך יותר מדי זמן. זה הכיוון שהתרבות הזו הולכת אליו. זאת אומרת, אחד הכיוונים. כיוון אחר הוא מה שהופך את המהומות האלה בסך הכל לפרק ביניים בסיפור הזה, והוא בדיוק מה שהולך לפוצץ בקרוב את בועת הפרמייר-ליג – הדבר הזה שנקרא "רב תרבותיות".

צריך להבין שהמהומות האלה באנגליה לא נולדו מתוך מחאה כלשהי. זה לא כמו הסטודנטים שהפגינו בדצמבר נגד העלאת שכר הלימוד, הפגנה שהידרדרה למהומות ממש במרכזה של לונדון. וזה ממש לא כמו החברים שלנו שיושבים באוהלים במרכז תל אביב ובמוקדים נוספים בישראל, מניפים שלטים ומקווים לשינוי. לבלאגן הזה אין, לא היה ולא יהיה פרצוף מחאתי. אין להם דרישות, אין להם הנהגה וממש כמו החיים של אותם פורעים עצמם – כל הסיפור הזה חסר מטרה מוגדרת.

מה שהעלה באופן טבעי את השאלה: "אז למה?". ובכן, הבוזזים ופורעי החוק הצעירים עצמם אמרו שזה פשוט "כי אפשר. כי אין משטרה". ובאמת, למשטרה לקח שני לילות להתארגן ולעצור את זה. התשובה שכמה תיאורטיקנים ופרשנים ניסו לתת היא שמדובר בחלק מגל המחאות העולמי שיוצא נגד הקפיטליזם – תשובה שכאמור לא עומדת במבחן המציאות, זו שבה מרבית המתפרעים הם ילדים ונערים משועממים בנעלי נייקי וקפוצ'ונים של אדידס (או הפוך) שהחליטו על המטרות שלהם בהודעות בבלקברי ובציוצים בטוויטר. בלי אוהלים, בלי דגלים אדומים.

וכך נותרה לה, בולטת מעל לאחרות, התשובה הפופולרית מכולן, וזו שגם מניחה את הדעת עבור מרבית התוהים: מה שאיפשר לוונדליזם המכוער הזה לפרוץ סתם ככה, ולנערים האלה להשתולל ברחובות שבהם הם גרים, הוא חוסר הסולידריות בחברה הבריטית. חוסר סולידריות שמתחיל בהיעדר האחווה והאחדות ברמת האינטראקציה היום-יומית בין בני אדם ומגיע עד היעדרן של אותן אבני בניין של חברה מלוכדת ביחסים בין האוכלוסיות השונות בלונדון בפרט ובאנגליה כולה. חוסר סולידריות שהוא תוצאה של אותה "רב תרבותיות".

חשוב להבין – הרב תרבותיות האנגלית היא לא אותה אחת שאנחנו מכירים מארצות הברית או מישראל – מדינות שעבדו מאוד קשה מאות או עשרות שנים כדי לבנות אתוס משותף שיאחד את התרבויות השונות לכדי קהילה מזוהה אחת. שיצרו כור היתוך. הרב תרבותיות האנגלית, שהיא סיפור די חדש, קידשה ומקדשת את מתן "אוויר המחייה" לאחר, את אי-ההתערבות בקהילתו של השונה. מודל שמצד אחד מאפשר מראית עין מאוד משכנעת של הרמוניה ושל קוסמופוליטיות, ובו בזמן מטפח קרעים עמוקים מתחת לפני השטח, מייצר אפס סולידריות ומכשיר את הקרקע לדברים כמו שראינו השבוע. ראש הממשלה הבריטי, דייויד קמרון השמרני, יצא מוקדם יותר השנה נגד הרב תרבותיות הזו – בעיקרה ירושה מהממשל הליברלי של שנות ה-90' – בטענה שהיא בסך הכל תירוץ להתעלמות מאחריות, שזה קונספט שנכשל ושחברה תוכל להיות מלוכדת רק אם יהיו לה ערכים משותפים.

אבל ה"רב תרבותיות" לא נוגעת רק לזוטות כמו סולידריות חברתית. הרב תרבותיות נולדה מתוך הפתיחות והליברליות של הדמוקרטיה והכלכלה הבריטיות. מה שהופך אותה לאחותה של הפרמייר-ליג – ליגת הכדורגל המוצלחת, הנוצצת והעשירה בעולם. יש להן אותם הורים. הרב תרבותיות והצלחת הפרמייר-ליג קשורות אחת בשניה בשלל נימים וגידים.

הרב תרבותיות החלה לפרוח בשנות התשעים, כשהאוכלוסייה הבריטית למדה להתמודד עם המשברים והשינויים של שנות השמונים תחת מרגרט ת'אצ'ר, וקיבלה מקום לצמוח בתרבות ליברלית. הפרמייר-ליג, שגם היא נולדה וצמחה תחת הכנפיים הליברליות של הדמוקרטיה והכלכלה הבריטיות, עשתה את הקפיצה הגדולה שלה באותה תקופה בדיוק, שנות התשעים, וגם שם זה קרה אחרי תקופה קשה וכתגובת נגד לתופעות שצריך היה למגר (חוליגניזם). התוצאה, בשני המקרים, די דומה. מצד אחד אוכלוסיה המורכבת מתרבויות רבות, וממולה ליגת הכדורגל עם אחוז הזרים הגדול בעולם. מצד אחד חברה קוסמופוליטית, וממולה ליגה בה האוהדים לעתים מריעים להרכבים עם שחקנים מ-11 לאומים שונים.

ובאותה נשימה – מצד אחד עומדת חברה המתקשה ליצור זהות, ולצידה ליגה שמחפשת לנטוש את הזהות המקומית שלה ולהתרחב ככל האפשר על פני הגלובוס (מסעות משחקים במזרח ובארה"ב, הצעה לקיים מחזור ליגה המפוזר ברחבי העולם). מצד אחד חברה שדוחקת את אוכלוסיות המיעוט שלה לשכונות שוליים, ולצידה ליגה שהאיצטדיונים הכי מפורסמים שלה ניצבים באותן שכונות בדיוק, מוקפות בבתים ישנים ורחובות מוזנחים. לתוצאות ההרסניות של אורח החיים הזה על האוכלוסיה הבריטית היינו עדים בימים האחרונים, והעתיד עוד, כאמור, עלול להיות בעייתי עוד יותר. נכון לעכשיו, המקבילה של זה בפרמייר-ליג עדיין לא הרימה את ראשה, אבל אפשר לזהות ניצנים.

אפשר להתחיל לראות את הבעיות של הפרמייר-ליג במיעוט שחקני ההרכב האנגלים בקבוצות, מצב שפוגע בנבחרת. אפשר להצביע על קהל התיירים הלא מעורב שממלא את מרבית איצטדיוני הליגה, ושדחק את הקהל הנאמן המקורי עליו נבנתה הליגה אל הפאבים. אפשר לזהות את זה במודל הבעלות של קבוצות הליגה, שמרביתן נהנות (או סובלות, או יסבלו בעתיד) מבעלים זרים שמעמיסים עליהן חובות. המציאות של הליגה הזו היא שבכל שנה כל קבוצות הפרמייר-ליג מפסידות יחד מאות מליוני ליש"ט. זה מודל שלא רק שלא יוכל להתקיים עוד זמן רב בתוך מדינה עם כלכלה שסובלת, אלא שזה גם לא עומד ביעדי הפייר-פליי הפיננסי שבקרוב אמור להתחיל להגביל את ההתנהלות של המועדונים באירופה.

ואחת הבעיות שבאמת עלולות לתפוס את הפרמייר-ליג ולנשוך אותה באחוריה היא העובדה שהקבוצות הולכות ומתנתקות כל הזמן מהקהילות שבנו אותן. זה תהליך שכבר קורה ושאת תוצאותיו קשה לצפות, אבל מותר להניח שתהיה לו השפעה שלילית מאוד על הליגה, בטח בימים בהם הקבוצות יצטרכו להתארגן על ניהול תקין יותר.

המציאות מלמדת אותנו ששום מודל לא יכול להתקיים לאורך זמן אם הוא לוקח את העקרונות שלו אל הקצה. זה נכון ל"רב תרבותיות", שזקוקה לכוח כלשהו שיאזן אותה כדי שהיא תוכל לשרוד בעצמה. וזה נכון לצורה בה קבוצות הפרמייר-ליג מתנהלות. רק שהן עוד לא מוכנות להודות בכלל שיש בעיה. מה שאומר שאפילו שהדרך למציאות פתרון לבעיות החברה הבריטית ארוכה, היא קצרה יותר מזאת שתציל את קבוצות הפרמייר-ליג מעצמן. ואלה חדשות רעות לכל מי שאוהב כדורגל אנגלי. מה שנשאר ממנו, זאת אומרת.