יכול להיות שזה בא לכם בהפתעה, או שזה נראה לכם קצת מוזר, אבל אחד הסיפורים הכי מעניינים של חלון ההעברות שנסגר אתמול הוא זה של ווסטהאם יונייטד. הקבוצה שאברם גרנט הוריד ליגה בעונה שעברה, העבירה הקיץ שיעור בניהול סגל ובהפגנת תבונה בשוק ההעברות. שיעור שהלוואי והמנג'ר הקודם היה לוקח עוד קודם.
כי בעוד שלא היה מה לעשות מול פרידה מכמה מהשמות היותר מוכרים בסגל (ככה זה כשיורדים ליגה), אנשים כמו מתיו אפסון, תומאס היצלספרגר, דמבה בה, לארס יאקובסן ועוד כמה בינלאומיים שקיבלו הרבה מאוד דקות בעונה שעברה, סם אלרדייס הצליח איכשהו לצאת מהקיץ הזה כמעט מורווח.
כבר ביוני הוא סיכם עם עבדולאייה פאייה, שחקן הגנה קשוח שמכיר את הקרבות האלה מצוין אחרי שנים בבולטון, ניוקאסל וסטוק, ועם קווין נולאן, בחור שלפני שתי עונות העלה את ניוקאסל ליגה עם 17 גולים. את נולאן הוא מיד מינה לקפטן. החלטה מוזרה שהתבררה כמאוד מוצלחת – נולאן הוא לא רק איש של אלרדייס עוד מימיהם המשותפים בבולטון, הוא גם דמות שקהל של קבוצה מהליגה השנייה באנגליה מתחבר אליה אוטומטית. בנוסף, היה ברור שהקפטן סקוט פארקר יעזוב (וזה שהצליחו להשאיר אותו עד תום הקיץ, ליהנות ממנו עוד טיפה, להיפרד ממנו בכבוד וגם לקבל עליו איזה 6 מליון פאונד זה כבר הישג), ונולאן, שפתח את העונה מצוין, הוא בינתיים לא פחות מהברקה.
ושימו לב ליתר השמות שמפארים עכשיו את הסגל של יונייטד (ווסטהאם יונייטד, כן?): מאטי טיילור, ג'ואי אוברייאן, ג'ון קארו – כולם שחקני פרמיירליג לגיטימיים לגמרי. והחל מהיומיים האחרונים גם דייויד בנטלי, פפה בובה דיופ, הנרי לאנסבורי וגי דמל – כולם שמות מוכרים לחובבי הכדורגל.
אם בעונה שעברה היה לנו סגל שעל הנייר אמור היה להספיק למקומות 9-12, בעונה רעה ל-14 ובעונה עם מנג'ר ישראלי למקום 20, הרי שהשנה הסגל של ווסטהאם חייב להספיק למקומות 1-2 ולעלייה אוטומטית. אני לא יודע, אבל יש מצב שזה הסגל הכי טוב שאי פעם שיחק בליגה השנייה באנגליה – אולי בכל ליגה שנייה בכל מקום. כל דבר פחות מעלייה אוטומטית כבר יתחיל להיראות כמו כישלון, למרות שבתור אוהד אני חותם עכשיו על מקום 6 ועלייה דרמטית אחרי שני משחקים מפוארים בוומבלי.
ואם ווסטהאם הפגינה בגרות, שיקול דעת וסבלנות בחלון ההעברות הזה, וסיימה אותו כקבוצה שנראית כאילו באמת יש לה דרך – הרי שהאנטי תזה שלה היא ארסנל.
מה היה קורה אם ארסנל הייתה מפסידה 2-0 באולד טראפורד? האם משהו מכל הבלגאן הזה של היומיים האחרונים היה מתרחש באצטדיון האימרויות? כנראה שלא. בעצם, בטוח שלא. ככה שיכול להיות שבהפוך על הפוך, דווקא התבוסה הכי משפילה בתולדות המועדון היא הדבר הכי טוב שקרה לקבוצה הזו בשנים האחרונות. בבחינת הכאפה לפרצוף שמנערת בנאדם בהיסטריה, או שחולם בהקיץ.
נכון – אפשר (וצריך!) להתווכח על איכות ההחתמות של ארסנל. האם נקנו השחקנים הנכונים (לא ממש), לעמדות הנכונות (דווקא כן) ובמחירים הנכונים (זה בטוח, מלבד ארטטה שהיה טיפה יקר). אבל דבר אחד נראה בטוח – והוא שארסנל של ה-1/9/11 היא לא אותה ארסנל של ה-27/8/11.
וזה אומר שמעבר לכך שהגיל הממוצע של הקבוצה עלה ומעבר לכך שסוף סוף הוציאו שם קצת כסף, ארסנל הנוכחית היא קבוצה שמודעת לבעיות שלה. ארסן ונגר, בפעולות שלו בימים האחרונים, נראה היה לראשונה כמי שאולי, קצת, טיפ-טיפה, מודה בטעות. יכול מאוד להיות שההחתמות האלה, של פארק צ'ו יונג (חלוץ שבקושי כבש בליגה הצרפתית), פר מרטסאקר (בלם מוורדר ברמן... אתם יודעים מה זה אומר), אנדרה סנטוס (מגן שלפעמים מפסיד את המקום שלו בנבחרת ברזיל למרסלו), יוסי בניון (קשר מבוגר, אחרי השיא ואחרי פציעה, מקצה הספסל של צ'לסי) ומיקל ארטטה (שחקן שהתקופה שכל הגדולות רצו אותו חלפה לה לפני כמה שנים כבר), הן רק כיסוי.
יש בהן סיכון קטן, הן לא עלו הרבה כסף והן לא אמורות לשנות את הצורה בה הקבוצה משחקת או לחרב את ההירארכיה. יכול להיות שוונגר עשה אותן כדי שירדו לו מהגב. אבל גם יכול להיות שהוא באמת הפנים שלקנות שחקנים בני 26 ומעלה, לעמדות בהן חסר לך שחקן איכותי, זה אשכרה בסדר. אני אאמין לזה כשהוא יקנה שוער.
אבל אם יש דבר אחד שחלון ההעברות האחרון מלמד אותנו בשנים האחרונות שוב ושוב, זה ששוק השחקנים הוא דרך מעולה לומר איפה נמצאת כל קבוצה – מבלי לראות אותן משחקות. יובנטוס מסוגלת למשוך שחקנים טובים אחרי כמה שנים רעות? זה בזכות האצטדיון החדש, אבל בעיקר בזכות זה שהיא יובה. ווסטהאם בונה סגל שהוא ברמה מעל לליגה שלה? כי ככה היא רואה את עצמה, ושחקנים מאמינים לזה. והמסקנה החדשה והמתבקשת מכולן היא שארסנל, לא רק על הדשא, היא לא קבוצה מהטופ 4 של אנגליה כבר. אפילו שמנהלי החשבונות שלה הם אולי הכי מאושרים בליגה. פשוט חכו לרגע שהיא תנסה לקנות שוער.