אנחנו אוהבים לומר שכמעט אין סמלים יותר בכדורגל, אבל פרננדו טורס הוא דוגמא לכך שעוד יש כמה כאלה. כי החלוץ הספרדי של צ'לסי הוא סמל להרבה דברים.
טורס הוא סמל לבועת ההעברות המטורפת שעוטפת את הפרמייר-ליג. אחרי שבשנים האחרונות הקבוצות באנגליה הוציאו פחות ופחות כסף, בהשוואה למה שהן עצמן הוציאו בחלק הראשון של העשור הקודם ובהשוואה לכמה קבוצות אחרות באירופה, המצב כמעט חזר לקדמותו בזמן האחרון. אם זה כסף הנפט של מנצ'סטר סיטי והעובדה שרומן אברמוביץ' החליט שהגיע הזמן לבזבז עוד קצת, גם מנצ'סטר יונייטד הוציאה המון על רכש הקיץ, הכסף האמריקאי בליברפול עבד גם הוא שעות נוספות, ובכלל – כל קבוצות הפרמייר-ליג הוציאו בקיץ האחרון כמעט חצי מיליארד ליש"ט. וההעברה של טורס היא עד עכשיו, ואולי לנצח, הסמל הכי מכוער של השגעון הזה. הרי המחיר המטורף שצ'לסי שילמה עליו (50 מיליון פאונד) היה זה שאיפשר לג'ון הנרי להביא לליברפול את לואיס סוארס ואנדי קארול, שבעצמו הגיע במחיר מופרך לחלוטין.
טורס הוא גם סמל לכמעט כל מה שבעייתי בשוק ההעברות בכדורגל האירופאי – שוק פרוץ, חובבני בהתנהלותו, שמתקיים מהיד אל הפה ועל פי רוב לפי גחמותיהם של הבעלים. זהו שוק בו קבוצות משלמות הרבה יותר מדי כסף עבור שמות. עבור שחקנים שגם אם עשו בעבר דברים נפלאים, הרי שהרקורד העדכני שלהם ו/או הגיליון הרפואי שלהם אמורים לשמש סימני אזהרה רציניים. טורס, שכבר מאז סוף 2009 (אז נפצע במפשעה עם נבחרת ספרד) הפסיק להיראות כמו השחקן שהכירו בליברפול בשנתיים הראשונות שלו שם, עבר גם שני ניתוחי ברכיים. ועדיין בצ'לסי לא מצאו אף אחד שחשב שלא רק ש-50 מיליון פאונד זה יותר מדי, אלא גם שהסכום הזה בעצמו יקשה על הניסיון של טורס לחזור לעצמו.
טורס גם מסמל את התופעות האלה שאנחנו, אוהדי הכדורגל, לא תמיד מבינים כמו שצריך. תופעות שנובעות מכך שלמרות שהכוכבים האלה נראים נוצצים, למרות סכומי הכסף והשיער המשוך לאחור והחולצות הנמכרות במיליונים והקליפים הנהדרים ביוטיוב – מדובר בסך הכל בבני אדם. וטורס הוא אדם בבעיה. וזה הרבה יותר מכדורגלן שנמצא בכושר רע. זה אדם שנמצא בתקופה רעה, מקצועית ומנטלית. משהו שקורה כל הזמן, לכל האנשים, בכל מקום בעולם. וטורס לא שונה. יתרה מזאת, טורס הוא לא אדם קשוח במיוחד. "הוא לא מסתיר את הרגשות שלו כל כך טוב", אמר עליו לאחרונה רובי פאולר. "אתה רואה בשפת הגוף שלו, הוא משחק כמו בנאדם עמוס חרטות". כדי לצאת מתקופות כאלה צריך המון חוסן נפשי, תמיכה מהסובבים, אולי גם ייעוץ מקצועי נפשי. מה מכל אלה יש לטורס בחצי השנה האחרונה?
לכן טורס הוא גם סמל לחוסר הסבלנות של עולם הכדורגל המקצועני. כי במקום הכלים שאדם במצבו זקוק להם, לטורס יש 50 מיליון פאונד רוכבים לו על הגב, אוהדים שאיבדו את הסבלנות וממלמלים (במקרה הטוב) עם כל החמצה נוספת, וחברים לקבוצה שנראים קצרי רוח בכל פעם שהוא מאבד כדור. גם יוסי בניון, אגב, חברו לחדר מליברפול, עזב כידוע את צ'לסי. ועוד אגב: בתמונה היחידה שיש עד היום של טורס חוגג שער במדי צ'לסי מי נמצא הכי קרוב אליו, מחייך ובדרך לחיבוק? נכון, יוסי (ואגב שלישי ואחרון, הגיע הזמן להוציא את זה לאור: יוסי הוא המחבק הכי טוב, נחוש וחד בפרמייר-ליג).
ולטורס יש חלק בכל הבלאגן, כמובן. זה מתחיל ביכולת החלשה ובעובדה שכבש רק פעם אחת ב-23 הופעות. נמשך בצורה בה הצליח להכעיס מאוד את אוהדי ליברפול, מה שעמעם את מעמדו כשחקן של אוהדים. ונגמר בהתבטאויות שלו עצמו, לאחר שלאחרונה אמר בראיון שהסיבה שהוא לא כובש היא שצ'לסי קבוצה זקנה ואיטית. אה כן, ויש גם את התקשורת בכל הסיפור הזה. "חסר סיכוי", "חסר אונים", "הרכישה הגרועה בהיסטוריה", "צל של כדורגלן" – אלה רק חלק מהביטויים שמחליפים את שמו של פרננדו טורס בעיתונות הבריטית.
נוסף על כך, טורס הוא גם סמל למצב הבעייתי של צ'לסי מבחינה מקצועית. הכחולים נמצאים בשיאו של הדבר שהכי קשה לעשות בספורט מקצועני – להצעיר סגל ותיק ומעוטר תוך כדי התמודדות על תארים. צ'לסי היוצאת, זאת של טרי-למפארד-דרוגבה, לוקחת את הזמן שלה. והחלק הבעייתי ביותר זו בעיקר העובדה שלמפארד ודרוגבה כבר בני 33, שהיכולת והבריאות שלהם לעולם לא יהיו טובות יותר משהיו, אבל השיטה עדיין בנויה סביבם ועבורם. טורס, ואת זה הוכיח גם אנדריי שבצ'נקו בעבר, לא יכול לשחק לצד דרוגבה ביעילות. הם דורכים אחד על השני, וכשאחד מהם מוסט לעמדה הלא טבעית שלו התפוקה צונחת. צ'לסי חייבת להתחיל לשנות את השיטה, ואנדרה וילאש בואש עובד על זה. "אנחנו מגבירים את הקצב באימונים, מניעים כדור מהר יותר במעלה המגרש", הודה המאמן הצעיר לפני כמה ימים. "השאלה היא איך ומתי נראה את זה במשחקים". לצערו של וילאש בואש, מי שאמור להיות החלק הכי חשוב אולי בקבוצה החדשה הוא טורס.
הרי לצד דרוגבה זה לא יעבוד. ניקולה אנלקה, שדווקא מעלה לא מעט תועלת מהאגף, רץ הרבה פחות השנה והמנג'ר כבר הודה שזו כנראה שנתו האחרונה בקבוצה. ובמערך 3-3-4 בלי חלוץ תומך מאחוריו, טורס כבר לא יכול להסתמך על הכוח המתפרץ שהיה לו פעם. ככה שבשביל שזה יעבוד – ועם חלוץ שעלה 50 מיליון פאונד אתה תמשיך לנסות לגרום לזה לעבוד – צ'לסי צריכה לא רק להצעיר ולהמריץ את ההרכב, אלא גם למצוא את השיטה שתעבוד לטובת טורס. והספרדי, למי ששכח, רק בן 27.
ומכאן שטורס הוא סמל לעוד דבר אחד, שהוא בלתי נפרד מהכדורגל – תקווה. אולי תקוות שווא, אבל מה היינו עושים בלעדיה?