בעשור האחרון בנה לעצמו רוני לוי שם של מאמן עם עקרונות ברזל. אחד כזה שאוהב את הדימוי של מקצוען וקשוח שאיש לא יצליח לכופף, להכתיב לו או להשפיל אותו. כנראה שלכסף הרומני יש איכויות אחרות שאולי, רק אולי, מסוגלות אפילו לכופף בננות.
לפני כשבוע הציב ג'יג'י בקאלי, הבעלים של סטיאווה בוקרשט, אולטימטום ללוי לפיו אם לא ינצח את שני משחקיו הבאים הוא צפוי לסיים את דרכו במועדון. במקום להניח מיידית את המפתחות, להגיד יפה תודה ושלום ולחזור בטיסה הראשונה למתחם רמת פולג, מתעקש לוי למתוח את החבל, לחיות על מזל ועל קפריזות בלתי צפויות של הבעלים, שנודע בשנים האחרונות יותר כקריזיונר מאשר כמנהל איכותי עם חזון ודרך.
אין דבר יותר פוגע, מעליב וכפוי טובה מאשר הצבת אולטימטום למאמן כדורגל. יש בזה אפילו חוסר הערכה זועק ומהדהד. שעון החול אוזל וללוי עדיין יש אפשרות להציל את כבודו העצמי לפני שהגיליוטינה של בקאלי תעשה את העבודה. דווקא לוי, שבימים השחורים ביותר בעונתו האחרונה במכבי חיפה לא שמע מעולם מיענקל'ה שחר את המונח "אולטימטום", חייב להשכיל ולהבין שכבודו המקצועי נרמס ונטחן עד דק. מאמן שחי בשלום עם אולטימטום שמציבים לו הוא מאמן שנאחז בקרנות המזבח.
מטבע הדברים אנחנו עוקבים מדי יום אחר הלגיונרים שלנו, הצלחותיהם, היחס לו הם זוכים וההערכה כלפיהם. בניון עבר לעוד קבוצה גדולה באנגליה, זהבי פורח באיטליה, שכטר בגרמניה, מליקסון וביטון בפולין וכך הלאה. אפילו שלומי ארבייטמן הבין מהר מאוד שכבוד מקצועי הוא ערך חשוב ועבר לקבוצה צנועה יותר בבלגיה שם הוא זוכה להערכה מקצועית שמגיעה לו. גם רוני לוי שייך לקבוצת "הלגיונרים", אבל השירות שלו ברומניה לא מוסיף כבוד, לא לו ולא לנו.
אפשר לקבל את זה שמקצועית הוא הלגיונר המאכזב ביותר עד כה, אי אפשר לקבל את זה שכנותן שירותים מקצועיים ברומניה הוא נותן יד לפגיעה קשה ב"כבוד היהודי". בקצב הזה יישכח מהר מאוד מערכון "הרומנים" המפורסם מ"ארץ נהדרת" ובמקומו תעצב התכנית "בובה של לילה" בובה בדמותו של לוי, ויצפאן ישחק מעביד רומני שיציב לבובה החדשה אולטימטום: או כלים וספונג'ה או פיטורים.