תכלה שנה וקללותיה

• פוסטים, המלצות, לינקים לוהטים וציוצים של כוכבים בנוסחת פלד
• כתבות נוספות, סיכומים, בלוגים וטורי גולשים באיזור הצבע שלנו >

4. הנעליים של זוהר זמירו
ספורטאי מדינת ישראל ידעו השנה אין-ספור כשלונות מקצועיים. גם נציגינו באליפות העולם באתלטיקה יישרו קו עם חבריהם מהכדורסל, מהכדורגל, מהג'ודו (אה, סליחה - שם זה עניין של יום) ומשלל ענפים נוספים. וכאקורד סיום מתאים במיוחד, ביום האחרון של אליפות העולם בדאייגו נאלץ זוהר זמירו לפרוש מריצת המרתון. לא, זה לא היה יום חם במיוחד. לא, הוא לא סבל מקלקול קיבה. לא, זה לא היה הקיר המפורסם. ולא, זה לא שהוא בא בכושר לא טוב. זמירו, שרץ השנה מרתון בזמן של 2:14.28 דקות, זמן שהיה מספיק לו למקום ה-13 בקוריאה הדרומית, אמור היה להוסיף עוד פרק ראוי במסורת המרתון הישראלית באליפות העולם (תתפלאו, יש אחת כזו) ואולי אף לשפר את הישג השיא (מקום 19 של היילה סטאין ב-2007). מה שקרה זה שהוא עלה על רחובות העיר בנעליים בהן מעולם לא רץ יותר מריצת אימון. וגם בלי גרביים. בקילומטר ה-15 הוא התחיל לדמם באיזור גיד האכילס. בקילומטר ה-28 הוא כבר לא יכול היה לסבול יותר את הריצה בנעליים מדממות, ופרש. הוא אמנם לקח את מלוא האחריות, אבל במקום לחפש אשמים בואו נוציא את הטוב מכך – הבנאדם החזיק מעמד 28 קילומטר של ריצה תחרותית עם נעליים מדממות. אז הנה, הוא דווקא כן הוסיף פרק הירואי למסורת המרתון הישראלית.

3. הקרבות של משיח וצוברי
כדי להכריע מי יהיה הגולש הישראלי שייצג אותנו במשחקים האולימפיים על המתמודדים לגבור אחד על השני בסיכומה של סדרת תחרויות. לשיטה הזו יתרונות ברורים לעומת השיטה האמריקאית למשל, שם נערכים מבחנים לאומיים. היא מחשלת את הגולשים בהתמודדות ברמות הגבוהות בעולם ובוחנת תוצאות לאורך זמן. כמו כן, היא גם מעוררת עניין ציבורי בענף שסובל מהתעלמות ביום-יום. החסרונות? היא שוחקת מדי, והיא מייצרת יריבות לא בריאה בין המתחרים. עד כמה היא לא בריאה ראינו באליפות אירופה בבולגריה מוקדם יותר החודש. זה התחיל כשצוברי הגיש ערעור על החלטה לטובתו של משיח (לזרוק את ניקוד השיוט בו נשבר לו הגלשן) והמשיך עם "השיוט הטקטי" של משיח – שחסם לצוברי את הרוח בשיוט המדליות וגרם לו לסיים במקום הרביעי בתחרות ולא שני או שלישי. ישנם כמובן טיעונים לטובת משיח: זה חוקי לגמרי, יש לו אינטרס ברור והמטרה אולי מקדשת את האמצעים. מבין שלל טיעוני הנגד אני סולד מהטיעון "ישראל הפסידה מדליה" ומבין את הטיעון שזו רק תחילת התחרות ביניהם (יש עוד 3 תחרויות מטרה), אבל עניין אחד מתעלה מעל לדיון כולו: משיח פגע בפרנסה של צוברי ושל מאמנו. וכשמדובר בענף בו אנשים באמת מתחזקים בגרושים תחרותיות ברמה עולמית – דווקא זו הנקודה הכי בעייתית כאן.

2. אדלר, לוין ואגיאר
כוח המשיכה של ירושלים שני רק לכוח הכבידה של כדור הארץ. ניו  יורק, לונדון, פאריס, ברלין ועוד – אלה ערים נחשקות שאנשים נלחמו עליהן בעבר ונלחמים כיום עבור הזכות לגור או לבקר בהן, אבל אף אחת מהן לא נהנית (או סובלת) מכוח משיכה מיסטי, עתיק יומין ומטריף חושים כמו ירושלים. וכמו מנורה דולקת במרפסת תל אביבית פתוחה בערבי הקיץ, היא מושכת אליה יצורים מכל הסוגים והמינים. סאגת אדלר ולוין, שחלקנו אולי כבר הספיק לשכוח ממנה, הייתה אחת המגוחכות והעצובות בתולדות קבוצות הספורט של בירתנו. אבל מי שחשב שזה כל מה שהיה לתשע"א להציע לחובבי הכדורגל והכדורסל מטדי וממלחה כבר לא יקפוץ יותר למסקנות לעולם. לא אחרי שגומא אגיאר, האיש המסכן והמנוצל שהאמין שהוא ביקר את גלעד שליט בעזה, חזר לו אל תוך החיים. ולא בתור מישהו שמבטיח תמיכה כשתהיה ארנה ולא בתור ספונסר. אלא בתור בעל בית. אנחנו יודעים איזה בית.

1. הביקורת על מליקסון
התחסדות זו בעיה אחת של העולם. פטריוטיזם ולאומנות אלו בעיות קשות נוספות. צביעות? גם היא לא רצויה. ומה עם תחושות קיפוח וקנאה? צרות צרורות. אבל מה קורה כשכל הזבל הזה מתערבב לכדי עיסה אחת דוחה של ישראליות, שעוד זוכה לפתחון פה בשלל כלי תקשורת בעלי חשיפה לאומית? או אז אנחנו מקבלים את אחת מנקודות השפל של תרבות הספורט הישראלית ותקשורת הספורט כאן. וכידוע, יש כאן תחרות קשה. אבל איך שלא הופכים את זה, הביקורת ששפכו על מליקסון אנשים שסובלים משילוב של הבעיות שהוזכרו בתחילת הפסקה היא שיא שלילי חדש. כל הרוע, צרות העין, הקנאה והקנאות בחברה הישראלית הגיחו ממאורתם האפלולית והחשיכו גם את הימים הבהירים של ספטמבר ים-תיכוני. טיעונים לגיטימיים ולא לגיטימיים יש לכאן או לכאן, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאנשים מרשים לעצמם לתבוע מבני אדם אחרים דין וחשבון עבור מעשים פרטיים לחלוטין, והכל בשם האתוס הלאומי. מישהו צריך להזכיר להם שבתי הקברות ברחבי העולם מלאים באנשים שהאמינו שהם עושים משהו בשביל האתוס הלאומי, כשכל מה שהם באמת רצו לעשות זה לשחק כדורגל.