זו היתה לבטח אחת העונות ההזויות בכדורגל הישראלי. יכולת גדולה לא ממש ראינו אבל אירועים רבים, נפילות, שערוריות ובעיקר אכזבות קיבלנו ובענק. מכבי ת"א פיטרה מאמן ולא ממש השתפרה, מכבי חיפה התרסקה, בית"ר ירושלים כרגיל היתה אחראית לסיפורים הזויים ולהסתבכויות.. והפועל ת"א? היא יכולה לרשום ספר שלם על העונה הזו בלי מילה אחת אפילו על כדורגל.
וחוץ מזה היה לנו גם כמה סיפורים מסקרנים מחוץ לגדולות. קחו לדוגמא את סכנין או את חזרתו של טל בנין למועדון נעוריו. והנה כמעט שכחנו את האלופה קרית שמונה שסיפקה לנו לא מעט מועמדים אלמוניים (עד השנה) לתגלית העונה. אז יאללה, בואו נעשה סדר בעונת 2011/2012.
מאמן העונה: רן בן שמעון. נכון שסיים עם טעם חמוץ בפה, שגם ההקפות הערב (או במחזור הבא) לא ירפו ממנו, אבל את המתוק של העונה הזו לא ניתן לשכוח. המאמן הראשון מאז אלי גוטמן שלוקח אליפות בלא אחת מארבע הגדולות. כל הקלישאות נכונות – דרך, שיטה וטביעת יד של מאמן שנראית בכל מקום על המגרש. רק חבל שבמקום ליהנות מהרגע, המחשבות כבר נמצאות עמוק בחיפוש הדרך לשנים הקרובות.
התגלית: אלעד גבאי. אז איך באמת חלומות מתגשמים? לוקחים נעלי כדורגל, מפתחים סבלנות, מגלים תשוקה אדירה למשחק וכמובן נותנים למזל להידבק אליך. אלעד גבאי שעוד הדביק מדבקות של סופרגול עד לא לפני זמן רב, הפך פתאום לקלף מבוקש. ראיית משחק, הרמת כדור תוך כדי תנועה אה-לה אלון חזן. קצת כיוון, שיוף בצדדים ויש לגוטמן באנקר בצד ימין.
האכזבה: ברק יצחקי. בעונה הראשונה הוא היה פצוע, עכשיו זה היה מבחן ליכולת ולאופי ובשניהם הציון לא עובר. 8 שערים הוא כבש, ומי ששמע זאת הרים ראש בתימהון. שערים שלא הכריעו, חסרי משמעות והשפעה על מכבי. לא הצליח להרים את מכבי, סרט הקפטן היה חסר ערך והוא טבע ולקח את כולם איתו למצולות. בצד האופי, יצחקי נקשר השנה לפיטורי איוניר וכמי שייצר סביבה עוינת כלפי המאמן ופילגה את השחקנים למחנות שפירקו את מה שהיה בריא בקבוצה. ההתאיידות מהמאבק על התואר, ההשפלה בגביע, הקמפיין הרע באירופה. כישלון נדבק לכישלון ועכשיו יצחקי חייב להחזיר למועדון ובעיקר לעצמו בעונה הקרובה שבה סופית תיקבע ההשפעה שלו על מכבי ת"א לרע, ואולי גם לטוב.
השערוריה: הפועל ת"א. טביב, הראל, אבוקסיס על סף חתימה, השפלה בואדוז, אבוקסיס בחוץ, החתמת קשטן, טוטו יוצא למונאקו, קשטן מפוטר, טוטו חוזר ממונאקו, טביב ממריא למיאמי, מחאת ה-E.T, ניצן שירזי מגיע, טוטו פותח פה ומושעה, הפסד ראשון בדרבי אחרי 4 שנים, מוטות לדשא, מצת לראש, ידין וטועמה מתפרקים, טביב חוזר, שלוש נקודות יורדות, בית הדין מפרק את טועמה וידין, רימון עשן על הבית של הטביב, דרבי בלי קהל, הפגנת ה-100 מול בית הבעלים, טועמה ולאלה גם הם פותחים את הפה, טביב חשוד בהכאת אוהד, לאלה מושעה. הפועל ת"א 2012 ואנחנו רק בסוף מרץ....
ההחלטה המטומטמת של השנה: 1. פטורי איוניר. זיווג משמיים קראו לזה כל הרומנטיקנים. המכביסט חוזר הביתה. הקהל התענג על הסמל מימי אופנת ברוך שעמד על הקווים בבלומפילד. ההתחלה נצצה. 5 נצחונות ליגה רצופים, וניצחון אדיר על פנתינאייקוס בשני משחקים. אבל כשהתחילה המפולת אחרי הפסד מקרי לרמת השרון לא היה מי שיעצור אותה. חדר הלבשה מבעבע, חוסר סבלנות של בעלים, וגם הקהל שחיבק, התהפך ושלח אותו הביתה. האם זה היה הגורל של העונה הזו? אם היו מתקבלות החלטות שונות במחזור ה-14 איך הייתה מכבי היום, ובעיקר איך הייתה נראית בשנים הקרובות.
2: תמיר כהן. מה לעזאזל עבר ליעקב שחר, האיש שממעט לטעות, בטח כשמדובר בהשקעה כספית בשחקנים, להביא את תמיר כהן, שחקן בינוני שלא שיחק כמעט שנתיים באנגליה (הבלחות מקריות פה ושם) בשכר מטורף של 300 אלף יורו לעונה. חסר חשק, ללא כושר משחק ולקינוח מייצר רעש לא טוב בחדר ההלבשה במקום להיות עמוד האש המקצוען לפני המחנה. ואם זה לא מספיק, כנראה שגם בשלוש השנים הקרובות שלו בחוזה (גאון בעסקים הבחור) הוא ינצח בקטגוריה הזו ובקלות.
המאמן הכושל: אייל לחמן. כמה אנשים יכולים להתפאר בכך שהורידו שתי קבוצות ליגה בשתי עונות שונות? לא הרבה (מישהו אמר גרנט?). כמה אנשים יכולים להתפאר בכך שהורידו שתי קבוצות בעונה אחת? אף אחד. בעצם, אייל לחמן. הוא החליף את בלבול במכבי פ"ת, שהייתה במצב סביר, ורשם 2 ניצחונות ב-13 משחקים (28% הצלחה). אחרי שהתפטר הוא התפנה לשמור על האחוזים הנמוכים גם בראשל"צ במקום ניסן יחזקאל (33%). נכון שהיו לו תירוצים מקלים, אבל את השורה התחתונה זה ממש לא משנה.
הווינר: טל בנין ואלי כהן. זו הייתה קבוצה מרוסקת בדרך ללאומית בלי עצירת ביניים, עד שהגיע הסמל לקווים. עם חולצה קצרה בשיאו של הגשם הוא הרים את ההנדברקס והתחיל לעוף למעלה, עם נצחונות בדרבי, על הפועל ומכבי ת"א, ועם קבוצה שטורפת את המגרש (היו גם נפילות לא שכחנו) גם במחיר של כדורגל מכוער לאללה וקשה לצפיה.
כשקורנפיין סגר עם אלי כהן, גיחכנו. זה כמו להחזיר את גולדה להיות ראש ממשלה, אבל השריף הוותיק, ירה ופגע. עם 72 אחוזי הצלחה מאז שהגיע לבית"ר צריך משהו מטורף בהסתברות חולנית כדי שבית"ר לא תישאר ולאיש שלעיתים נראה קצת מנותק, אחר ושונה מהענף הזה מגיע את כל הקרדיט.
הלוזר: עמוס לוזון. אחרי המחזור החמישי, המלאבסים היו כבר עם שלושה ניצחונות והיה נראה שהם ידשדשו עונה נוספת במרכז הטבלה ומעלה, אבל אז הגיע מהלך לוזרי קלאסי. הבעלים, בתירוץ קלוש של שני הפסדים רצופים, החליט לפטר את מרקו בלבול ולמנות במקומו את אייל לחמן. כלומר, מראש במכבי פ"ת העדיפו להפסיד מאשר לפתור את הסכסוך שבין הבעלים לבלבול. בסך הכל, לפ"ת יש 7 ניצחונות העונה, כלומר, 4 ניצחונות בלבד מתוך 22 המשחקים שעברו מאז שהמאמן הראשון נזרק, כאשר אפילו פיטוריו של לחמן לא עזרו. אנחנו מקווים שללוזרים יהיה ברור שאם הם יורדים ליגה, הם פשוט לא יחזרו. ככה זה כשאין אוהדים, תשאלו את מכבי הרצליה.
התופעות של העונה: 1. ההתבזות באירופה. בני יהודה עשתה את הסיפתח עם הדחה בסיבוב השלישי בליגה האירופית, ואז הגיע דו קרב הפנדלים של מכבי חיפה בגנק במוקדמות האלופות. אותם בלגים שכולנו טענו שהם פח. הירוקים בפנדלים צנחו לליגה האירופית. הסיבוב הראשון היה טוב, אבל שלושת המשחקים האחרונים היו בזוי השם של הקבוצה באירופה ונחיתה קשה מאוד בליגה.
הפועל ת"א שמייצגת רק את עצמה ולא את ישראל, התאימה את העונה האירופית לצרות במועדון ולא הייתה לרגע פקטור בשלב הבתים כולל הפסד מבזה במיוחד בסיבוב המוקדם לואדוז מליכטנשטיין.
מכבי ת"א שווה לא יותר ממשפט. אפילו לא ניצחון של כבוד בשלב הבתים. התפרקה לרסיסים בטורקיה ובסטוק, והוציאה נקודות מקייב בבית ובחוץ. מביך.
2. פוזת התפילה. זה התחיל לפני כשנתיים. איתי שכטר שם כיפה אחרי שער מול זלצבורג ויצר גימיק חדש. העונה זה הפך למחזה מגוחך שרק מנמיך את האמונה. נתחיל באלו שמייצרים ציצית וירטואלית על המצח, ממשיך באלו שמניפים אצבעות לשמיים עם מלמול מהמקורות ונקנח בצד המוסלמי עם השתטחות תיאטרלית על הדשא ופנייה לכיוון מכה ולשמיים של אללה. יאללה די תפסיקו עם זה. מיציתם.
3. אדלר ולוין. "יש בית"ר ניצלה! יש רוכשים!". כמה זמן חיכינו לשמוע שיש פראיירים שייקחו את י-ם מהגביר, שהפך לקמצן, ארקדי גאידמק. ואז מי נחתו בבית וגן? דן אדלר ואדם לוין, שהצטרפו לאימון ועשו הכנות לקראת אליפות העולם באתלטיקה עם סיבוב ריצה שלא היה מבייש את אוסיין בולט. השניים הבטיחו להעביר מיליונים, הבטיחו שנראה את בית"ר באירופה. ומה קיבלנו? כלום, אפס. למה? Because i'm a fucking liar - כך צעק החיקוי של אדלר ב"בובה של לילה". בקיצור, הם התופעה, אנחנו הבדיחה.