בקיץ 92, הייתי בת 8 ורציתי להיות יעל ארד. היא זכתה במדליה האולימפית הראשונה של ישראל, אני זכיתי במדליה הראשונה שלי באליפות ג'ודו במתנ"ס, וממש הרגשתי שיש לנו גורל משותף. הסתובבתי עם המדליה הזו על החזה שבוע שלם, לא הסכמתי להוריד אותה, ואמרתי לעצמי שבפעם הבאה, יעל ואני נזכה במדליית הזהב ונעמוד על המדרגה הלבנה, ונשיר את ההמנון. כך למדתי את המילים של "התקווה" בגיל 8. כדי להיות מוכנה לרגע הגדול.
בכל פעם שאני שוקעת בציניות של עולם המבוגרים בכלל והתקשורת בפרט, אני מזכירה לעצמי את הקיץ ההוא של 92, כנראה הזכרון הראשון עבורי של מה זה באמת להיות ישראלית.
אני אמנם צעירה ואין לי פרספקטיבה, אבל בתחושה שלי, ישראל השתנתה בשנים שחלפו מאז אותו קיץ. אנחנו פחות ופחות מנסים למצוא מודל לחיקוי, ויותר ויותר מתעסקים במציאת המודל לגינוי. אנחנו שוכחים את העובדה שמה שהילדים שלנו צריכים לראות זה את הטוב, ושהזדהות וחיקוי הם מפתח להתפתחות תקינה.
אנחנו מתעלמים מכך שחלק נכבד מצרכני הספורט הם ילדים – האחיין שלי בן ה-7 מסוגל לשלוף מהזיכרון תוצאות של משחק שנערך לפני שנתיים, ולצטט את נדב יעקבי ואבי מלר מילה במילה. מגיע לו ולחבריו שנעניק להם חווית ספורט ישראלי ראויה.
בתקופה הנוכחית, הרע בספורט במדינה בולט במיוחד, ועל כן כל מי שמתעסק בתחום, צריך לגלות מעכשיו אחריות יתרה. כל מאמן, בשיחת המוטיבציה לפני העליה למגרש, צריך להזכיר לשחקנים שיש ילדים שרואים אותם. ספורטאי אולימפי, במהלך רגעי האימון המפרכים, יכול לשאוב השראה מכך שההצלחה שלו משפיעה על ילד בכיתה א' שמתלבט אם ללכת לאימון או להישאר מול הטלויזיה.
ספורט הוא תרבות ויש ביניהם השפעה הדדית. המצב הנוכחי בספורט הישראלי נובע מהדרדרות בערכים של החברה כולה, שהפכה יותר אלימה. יום העצמאות הוא הזדמנות להיזכר במה שעדיין מרגש אותנו כחברה, באירועים שיוצרים סולדיריות, ולשאוף לכך שיהיו כמה שיותר רגעים כאלה בעתיד. הספורט יכול וצריך להיות כלי מרכזי ליצירת הישראליות המחודשת, והוא סיבה נפלאה לילדה בת 8 ללמוד את המילים של ההמנון.