לפני 10 שנים, ב-19.10.2002, בשעות הערב, בעיר ליברפול, ילד בן 16 יצא לרחוב לשחק כדורגל עם כמה חברים. לא היה בזה שום דבר חריג, החבורה הייתה עושה זאת על דרך קבע. "זה בדיוק מה שעשיתי ב-10 השנים שקדמו לכך", אמר לאחר מכן.
הדבר החריג התרחש כמה שעות לפני כן, כשאותו ילד כבש את שער הניצחון עבור אברטון, בתוספת הזמן, מול ארסנל - האלופה המכהנת, שראתה באותו רגע איך נקטע לה רצף של 30 משחקים ללא הפסד. בעוד אוהדי אברטון השתוללו משמחה, שדר המשחק ידע מיד לומר: "תזכרו את השם – ויין רוני".
אולי קשה להאמין, אבל ביום רביעי אותו "ילד", שכבר יש לו ילד משלו, יחגוג יום הולדת 27. וגם אם זה לגמרי מוקדם מכדי לסכם, הרי שעניין אחד בהקשר של רוני ככדורגלן כבר ברור – והוא שהרבה דברים לגביו לא ברורים. דמותו של רוני טומנת בחובה יותר מדי אלמנטים שפשוט קשה להגדיר. דומה כי ככל שרוני חסר פשרות בצורת משחקו, כך הוא גם דמות שקשה לפרש.
אם נשאיל לרגע את מבחן "מבחן הפיל", אז אין ספק שרוני הוא אחד השחקנים המוכשרים בעולם. בדיוק כמו כשרואים פיל, יודעים שהוא פיל. ולא, אנחנו לא חושבים שרוני הוא פיל (וגם לא "שרק"), אבל כן יודעים שמדובר באחד השחקנים הכי טובים בדורו. אבל מה עם כל היתר? זה כבר הרבה יותר מורכב.
לא גבוה ורזה, לא נמוך ושמן
מהרבה בחינות רוני הוא לא כדורגלן סטנדרטי, וכבר מהרגע הראשון זה התבטא גם באספקט הוויזואלי. עוד לפני עשר שנים, באותו יום בגודיסון פארק, אפשר היה לראות שלילד יש רגליים רחבות בהרבה משל נערים אחרים והתחלה של קרחת בקצה הפדחת משל היה כדורגלן חובבן בן 35 המככב בימי ראשון בפארקים של לונדון, ולא ילד בן 16 ו-360 יום. וזה לא נגמר שם – ההופעה החיצונית של רוני מאז ועד היום רחוקה מלהזכיר את זו של רבים מהכדורגלנים הגדולים של ימינו.
הצוואר רחב כשל שחקן רוגבי, אמותיו דומות לאלה של שחקני כדוריד, הנמשים והשיניים מזכירים ימים רחוקים של כדורגל בריטי אחר, וריבועים בבטן הם עניין לפוטושופ. לפחות בסיפור השיער הוא טיפל. בקיצור, מבט אחד, בזווית הלא נכונה, יכול לגרום למתבונן לחשוב שמדובר בגוץ, חובב בירות ופאי רועים. אבל אז הוא מנתר לנגיחה, צולל לתאקל, רודף אחרי שחקן שחטף לו את הכדור או מתעופף למספרת עוצרת נשימה, ואז כל אחד מהמתבוננים חייב לעצור בעצמו לשנייה ולנסות להבין מה בדיוק קרה כאן. בחלק גדול מהמקרים מאמנים, שוערים ומגנים יריבים היו אלה שגירדו בראש. היום הם כבר יודעים למה לצפות. לא שזה ממש עוזר להם.
לא ילד טוב, אבל גם לא איזה חמום מוח
כולם זוכרים את האדום המיותר שקיבל מול מונטנגרו במוקדמות יורו 2012 שבעקבותיו ראה את שני משחקי הפתיחה של הטורניר מהיציע. וכמובן, לא נשכח לציין את ההרחקה האומללה מול פורטוגל ברבע גמר מונדיאל 2006, הצהוב השני הטיפשי ב-2005 מול ויאריאל בליגת האלופות על מחיאות כפיים ציניות, או ההשעייה שספג בעקבות קללות למצלמה במשחק מול ווסטהאם ב-2011.
מצד שני, בכל 278 משחקיו בפריימר-ליג הוא הורחק פעם אחת בלבד. ואם ב-236 משחקיו הראשונים בליגה צבר לא פחות מ-46 כרטיסים צהובים (כרטיס בכל חמישה משחקים) הרי שב-44 משחקיו האחרונים נשלף כנגדו רק צהוב אחד בלבד. "אנשים מתבגרים. מעולם לא חששתי שזה לא יקרה עם וויין", אמר לאחרונה אלכס פרגוסון. ולכן, אם בעבר אפשר היה בקלות לכנות אותו חמום מוח, נדמה לנו שההגדרה הזו כבר לא תופסת, וההתפתחות וההתבגרות של רוני אכן באות לידי ביטוי על המגרש. לפחות עד ההרחקה הבאה.
לא שחקן נשמה קלאסי אבל גם ממש לא פרימדונה
שחקן הנשמה הקלאסי מביא למגרש הרבה מאוד מהדברים האלה שלא רואים בסטטיסטיקה. יש לשחקנים האלה ערך מיוחד. עם זאת, הם לא יהיו אלה שיעשו את הפעולה המבריקה או האיכותית. וזה בסדר. אף אחד לא מצפה מהם. לעומתם, מסתובבים בפלנטה שלנו מספיק כדורגלנים מבריקים או טכניים שלעולם לא נראה הם פעולת הקרבה ממשית. רוני הוא היבריד מעניין של שני הסוגים האלה – של מה שטוב בכל אחד מהם.
מצד אחד, יש שחקנים מבריקים ממנו. מן הצד השני, יש כאלה שמשקיעים יותר ממנו. אבל השילוב אצלו הוא כנראה הכי מיוחד, כי מהשחקנים הטובים בעולם (שחקני ההתקפה), הוא כנראה מקריב ומשקיע הכי הרבה. ומהשחקנים שמקריבים ומשקיעים הכי הרבה, הוא כנראה הכי טוב. כוכב מזן אחר.
לא חלוץ ולא קשר
נושא שדנו בו רבות. אם שואלים אותו, רוני יודע בדיוק מה התפקיד שהוא הכי אוהב לשחק, התפקיד בו הוא חש שהוא תורם את המקסימום – באמצע, מקדימה. לא קשר בונה, לא קיצוני מצטרף. אבל סט כישוריו המגוון לצד אופיו הקבוצתי של רוני והנכונות שלו להתגמש עבור טובת הכלל, המערך ורצון המאמן, גרמו לכך שאת מרבית זמנו ככדורגלן מקצוען רוני העביר עד היום בתפקידים אחרים. צריך מישהו שיבוא מהאגף או ירדוף אחרי מגנים? הנה רוני. צריך מישהו שיאסוף כדורים מאחורה ויבנה התקפות? הנה רוני. צריך מישהו שישחק את התפקיד שמשלים בהתקפה, בצד, מאחורה או בשפיץ? רוני, רוני, רוני.
נהוג לציין את ממוצע הכיבושים המעולה שלו לאורך הקריירה (כמעט חצי שער למשחק) כהוכחה לכך שהוא אכן צריך לשחק באמצע, מקדימה. אבל אולי דווקא העובדה שלמרות כל התפקידים השונים הוא עדיין מצליח למצוא את הרשת בקביעות אומרת בדיוק את הדבר ההפוך? תעמיסו עליו עוד אחריות, עוד משימות. זה בסדר. הוא יעמוד בזה, ועדיין יכבוש כל משחק שני.
לא "המשיח של אנגליה", אבל ממש לא פול גאסקוין
"פלה האנגלי", "מראדונה האנגלי", "המשיח של אנגליה". בזמן הזה לפני עשור אי אפשר היה להגזים בסופרלטיבים ובהשוואות ובציפיות שנזרקו על רוני. ואתם יודעים, זה כמו לכעוס על כלב שאכל את כל השקית אחרי שאתם השארתם אותה פתוחה – הוא לא יודע יותר טוב.
כאלה בדיוק היו האנגלים כשרוני עלה לגדולה עם השער ההוא מעל דייויד סימן המתוח באופן חסר אונים. קחו את אומת הספורט הכי הוזה בעולם, עם תעשיית הצהובונים המפותחת ביותר, ותנו לה סנסציה מלהיבה, בגיל כל כך צעיר, ובענף בו הם בטוחים שהנה-או-טו-טו-הם-שוב-משתלטים-על-העולם, וזה מה שתקבלו. הגזמות פראיות שאין כדורגלן בעולם מלבד כריסטיאנו רונאלדו וליונל מסי שהיה עומד בהן.
אבל האשמה היא לא על רוני. כי את מה שרוני עשה בעשור האחרון אף כדורגלן אנגלי לא עשה כבר הרבה מאוד זמן. עשרה תארים קבוצתיים, עשרות תארים אישיים, למעלה מ-200 שערים רשמיים (כולל נבחרת), ורק השבוע הוא יחגוג 27. אז לא, רוני הוא לא המשיח של אנגליה ולא יוביל את הנבחרת שלהם לתואר. אבל הוא כן האנגלי הגדול בדור הנוכחי ואחד מעשרת השחקנים הטובים בעולם. הנה הגדרה אחת שבטוח תקפה לגביו.