ז'וזה מוריניו חייב לחזור לאמן את זלאטן איברהימוביץ', ואם זה צריך לקרות בפ.ס.ז', אז שיקרה בפ.ס.ז'. השניים האלה הם גרסאות זהות אחד של השני, משני עברי הקווים. מלאי הערצה עצמית, סופר מוכשרים, עמוסים בקבלות, ומעל לכל – שכירי חרב. באים, חותמים, מקבלים דף משימה, מסמנים 'וי', אוספים את הצ'ק וממשיכים הלאה. לכל אחד מהם יש את השיטות והדרכים שלו לפעולה, והן בטח שונות (בגלל שהתפקידים שלהם שונים), אבל במהות – זה אותו מוצר.
- 21:45, שידור ישיר באתר: מנצ'סטר יונייטד מול ריאל מדריד
עד שמוריניו יאמן את זלאטן שוב, אם זה בכלל יקרה מתישהו, הוא עדיין המנג'ר של ריאל מדריד. אבל אם להאמין לשלל הדיווחים שגורסים בתוקף כי הקדנציה הזו שלו תסיים עם תום העונה הנוכחית, הרי שחודשים בודדים לפני סיומה אפשר כבר להגיד: אנחנו מאוד קרובים לראות את מוריניו נכשל במשימה לשמה הובא, לראשונה מאז... בעצם, אי פעם כמנג'ר.
בבנפיקה הוא הצליח ועזב בשלב מוקדם בגלל שסירבו להאריך לו חוזה, בלייריה הוא הנהיג את המועדון הצנוע לתוצאות מעולות, ואת מה שעשה בפורטו, צ'לסי ואינטר אתם כבר יודעים בעל פה. נכון, הוא לא הצליח להביא אליפות אירופה לצ'לסי, אבל קשה לקרוא למה שקרה שם כישלון, משום שהוא לקח מועדון עם כסף, אבל ללא מסורת של תארים והצלחה באירופה ובכל זאת צבר איתו אחוזי הצלחה היסטוריים, זכה בשתי אליפויות אנגליה וגביע אחד בשלוש עונות, והיה רחוק דו-קרב פנדלים מזכיה באליפות אירופה. אה, רגע, זה דווקא לא היה הוא. בכל מקרה, באלופות הגיע לשני חצאי גמר עם קבוצה שהוא לימד אותה מה עושים ואיך משחקים באירופה, אז קשה לקרוא לזה כישלון.
כשהגיע וחתם בריאל מדריד הוא קיבל לידיו דף משימה עם שני יעדים מרכזיים: הראשון, להעמיד יריבה ראויה ושווה לברצלונה הגדולה והשני, לזכות באליפות אירופה. אלא שכאן, בניגוד לצ'לסי, רזומה של "שתי אליפויות, גביע בשלוש עונות ושני חצאי גמר אלופות" פשוט לא מספיקים כדי להוציא אותו עם סמיילי על המבחן. לא. בריאל אמנם נהנו מאוד מהאליפות שוברת השיאים של המועדון אשתקד, אבל אליפויות זה לא משהו שחסר להם. וגם התמודדות כשווים מול ברצלונה זה לא עניין זר כמובן למועדון המעוטר ביותר בספרד. בשני המקרים האלה מוריניו רק היה צריך לעשות משהו שנעשה שם ממש לא מזמן.
המטרה השניה היא המרכזית והחשובה יותר. למרות שריאל מדריד זכתה באליפות אירופה 9 פעמים בסך הכל ו-3 בין 98 ל-02, רצף הכשלונות שלה באירופה בין 2005 ל-2010 הוא אחד הדברים הכי מביכים ומטרידים שקרו למועדון הזה אי פעם. בזו אחר זו היו אלה יובנטוס, ארסנל, רומא, ליברפול וליון שהדיחו את הבלאנקוס הגאים כבר בשמינית הגמר. זה היה חייב להיפסק. וכרגיל במדריד – רבע גמר או חצי גמר זה אמנם דבר נחמד... אם אתה אתלטיקו. כדי להשיב את ההגמוניה האיברית לא תספיק אליפות מזהירה. צריך לקחת את כל הקופה במפעל היוקרתי והקשה מכולם.
נכון, את מה שעשה מוריניו בסנטיאגו ברנבאו אי אפשר לקחת לו. מנמושה מפוחדת הוא הפך את מדריד לשליטה של מפגשי הקלאסיקו. האליפות של 2011/12 באמת הייתה אירוע מעורר השתאות. והכדורגל שהוא שיחק מול ברצלונה לאורך כל השנים האחרונות, ושהוא הביא לכדי יעילות קלינית במפגשי הקלאסיקו בשנה האחרונה, זה משהו שבכל אירופה כבר למדו ומנסים לחקות. ובואו לא נשכח – בשנתיים האחרונות הוא כן הביא את ריאל מדריד לחצי גמר ליגת האלופות. כלומר, הוא ניפץ את "קללת שמינית הגמר" בקלות, פעם אחת הודח על ידי ברצלונה בשיאה ופעם שנייה בפנדלים על-ידי באיירן המעולה. אין ספק שמדובר ברזומה ייחודי, שסביר להניח שרק מוריניו יכול היה להביא בתקופה הזו לריאל. אבל באותה נשימה, אין ספק שזה לא מספיק.
כי אם העונה הזו תסיים בלי אליפות אירופה, וכשברצלונה זוכה באליפות המקומית בפער נקודות דו ספרתי, זה לא רק יקבע כי אקורד הסיום יהיה צורם וחלש, ולא רק יטיל צל על כל ההצלחות שנכתבו בפסקה הקודמת, זה יקבע חד משמעית וסופית שבמשימה המרכזית שלו – מוריניו לא עמד.
במיים אחרות, ובניגוד למה שאנחנו לעתים מנסים לומר – ההצלחה או הכישלון של מוריניו כמאמן ריאל מדריד – קדנציה של שלוש שנים מטורפות ומלאות עליות וירידות – ייקבעו על פי משחק אחד. כן, משחק אחד, שהוא אפילו לא גמר. בסך הכל שמינית. המשחק הערב מול מנצ'סטר יונייטד.
מצד אחד, זה מוזר שזה הגיע למצב הזה. רק לפני חמישה שבועות הסתכלנו קדימה אל עבר החודש וקצת הקרובים של מוריניו ואמרנו שבימים האלה תיקבע המורשת שלו בריאל מדריד. צמד מפגשים מול ברצלונה בחצי גמר גביע המלך, צמד מפגשים מול מנצ'סטר יונייטד בשמינית גמר ליגת האלופות, ועוד משחק ליגה – כביכול חסר חשיבות – מול ברסה. חמישה משחקים, חמישה מבחנים ברמה הקשה ביותר. מה היה אז הסיכויי שהייתם נותנים למוריניו לעמוד היום, בחמישי במארס, וערב המשחק האחרון בסדרה המתישה הזו, כשהוא במאזן של שני ניצחונות, שתי תוצאות תיקו ואפס הפסדים?
מצד שני, זה הגיוני. מה שנראה היה כמו רצף המשחקים שיוכל להרוג את המורשת של מוריניו בריאל הפך בחודש האחרון למסע חיפוש והצלה מוצלח של אותה מורשת בדיוק. אבל גם התוצאות המוצלחות מול ברצלונה, והמאזן הנקי מהפסדים עד כה במשחקים האלה, לא ישנו את העובדה שהכל, נכון לעכשיו, מתנקז למשחק אחד. ניצחון – והשגת המטרה העיקרית שלו עדיין אפשרית. הדחה – והתקופה שלו כולה בריאל תתוייק בקלסר תחת "כישלון". זה אכזרי, זה נכון, אבל כזה הוא עולם הכדורגל הזה, שמוריניו הוא אחד מסמליו. כשאתה שכיר חרב, אכזריות היא חלק מהמקצוע.