"אם תרצו, אין זו אגדה" הוא אחד המשפטים הכי מוכרים בתולדות מדינת ישראל. האמירה המפורסמת של בנימין זאב הרצל, מתוך הספר "אלטנוילנד", הפכה לאמרה שגורה - ולמשהו שכולנו מצטטים פעמים רבות. לא רבים זוכרים שלמשפט הזה היה המשך - "ואילו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות".
ואני יודע שזו צניחה מטורפת לרדת מגדולתו של הרצל ומהחזון הציוני אל ברק יצחקי ובית"ר ירושלים, אבל תחזיקו חזק ותנו לי לעשות אותה. כי גמר גביע המדינה, שאליו עולה בית"ר ירושלים עוד מעט, הוא רגע שכזה ממש - רגע שבו כל אוהד יצטרך להגדיר מעצמו מהי בית"ר: מועדון שחווה רנסנס מפואר, או קבוצה שחוותה עוד שנה טובה שתיגמר בכלום?
במילים אחרות, על משקל יצירה אגדית אחרת, "ההיית - או חלמתי חלום?". כי עונת 2024/25, שלפרקים נראתה כמו העונה הכי טובה של בית"ר מאז ימי גאידמק, התפנצ'רה בדרך. רגע לפני סיום הסיבוב הראשון, בית"ר יצאה לטרנר והובסה 4:1 מול הפועל ב"ש - כששלושה מתוכם מובקעים תוך 13 דקות.
זו היתה תצוגת תכלית נפלאה של ב"ש, אבל גם רגע מעורר חרדה (ספורטיבית) עבור בית"ר - מעין פלאשבק מתקופות אחרות, שלבית"ר היה נדמה שחלפו מן העולם. בית"ר הרי הגיעה לעונה הזו - עם מסר ברור, לפיו מה שהיה - לא יהיה עוד. שבית"ר באה כדי להשאיר את הפרובינציאליות והקטנוניות מאחור, ולחזור לדבר במונחים של קבוצה גדולה. הניצחונות המפוארים על מכבי חיפה ומכבי ת"א רק העצימו את התחושה הזאת. ואז - קריסה מוחלטת.
ככה זה נראה העונה מול ב“ש (אלן שיבר)
מאז שברק אברמוב לקח את בית"ר, שבורה והרוסה אחרי עידן משה חוגג בקיץ 2022 - היא נמצאת בתהליך מתקדם של עלייה. תחילה בסימנים קטנים - הישרדות בעונה הראשונה בתוספת גביע בלתי נשכח, ההגעה של יצחקי ואלמוג כהן, ה-1:5 המהדהד ההוא על הפועל ת"א בבלומפילד והניצחונות על הגדולות העונה - שלב אחרי שלב, לכאורה, בית"ר בנתה את עצמה מחדש ככוח מוביל בכדורגל שלנו. כקבוצה ששואפת, ורוצה יותר - מאשר עוד עונה נוחה במרכז הטבלה.
אבל מאז אותה אופוריה, כמאמר השיר, עבר די זמן. בליגה, לבית"ר יש ניצחון אחד בכמעט חודשיים (מה-6 באפריל ועד מחזור הסיום ב-24 במאי). היכולת המרהיבה והמרגשת התחלפה בדעיכה, בטח אצל שני האסים הגדולים - ירדן שועה ועומר אצילי. ההתאהבות המחודשת של הקהל נגמרה בברק יצחקי, כעת עוברת לביקורת חריפה (וגם מוצדקת). בית"ר פשוט לא עומדת בציפיות שהיא עצמה יצרה, עם פתיחת העונה הטובה שלה.
יש משהו מאוד אכזרי בכך שעונה נמדדת במשחק אחד - אבל לשם בית"ר הגיעה. גמר גביע המדינה, לבדו, יקבע איך העונה של בית"ר תיזכר. גביע - יהפוך אותה לעונה מוצלחת. עונה שבה בית"ר מסיימת בפלייאוף העליון (חמש שנים זה לא קרה), תופסת מקום רביעי וכרטיס לאירופה ומניפה תואר על חשבון אחת הקבוצות החזקות בארץ. אבל אם בית"ר תפסיד בגמר - יזכרו את החלקים הלא טובים שלה, את הקריסה בפלייאוף העליון (שני ניצחונות מעשרה משחקים!), את הפאשלות ההגנתיות, ואת חוסר עמוד השדרה שהיא הפגינה בקילומטר האחרון של המרתון. אם לחזור למטאפורת הרצל - אגדה היא, ואגדה היא תוסיף להיות.
וכמשל המושלם, נמצאת עונת 2017/18. נכון, אז עם אלי טביב - בעלים שהתעקש להיות גם ג'נרל מנג'ר, ולא עם אלמוג כהן וברק יצחקי; ובוודאי לא עם בעלים מאפשר כמו אברמוב. ועדיין, ההשוואה מפתה במיוחד; גם בעונה ההיא, בית"ר הצליחה להחזיק פסאדה של מאבקי צמרת. עד כדי כך, שהיא הגיעה לשבוע אחד במאי - עם אפשרות, תיאורטית, לקחת דאבל. שני משחקים בטדי, אחד נגד הפועל ב"ש בליגה ואחד נגד הפועל חיפה בגמר הגביע - היו יכולים להפוך את העונה להיסטורית. למרגשת. לבלתי צפויה.
ב-17/18 זה נגמר בלי כלום (אלן שיבר)
זה נגמר, כזכור, בפלופ מהדהד. בית"ר חטפה ארבע מבאר שבע שזכתה באליפות, ואחר כך שלוש מהחיפאים בגמר שהיא אירחה בטדי (ותודה לעיריית ירושלים על המנחוס). ככה זה בכדורגל - אם בית"ר היתה זוכה בגביע באותה שנה, כל הזיכרון הקולקטיבי של העונה הזאת היה נראה אחרת. אבל היא לא ניצחה. אגדה היא, ואגדה היא הוסיפה להיות.
יש לבית"ר ירושלים כלים כדי לעשות משהו בלתי נשכח ביום חמישי בבלומפילד. למעשה, יש לה הרבה יותר כלים ממה שהיו לה לפני שנתיים כשהיא פגשה את רן קוז'וך עם מכבי נתניה. מיכה וירין לוי וסילבה קאני ובטח עומר אצילי - לא היו בגמר הקודם. יש לה מאמן טוב (אני עומד בדעתי שהוא כזה), ויש סביבה מועדון הרבה יותר חזק ממה שהיה לה לפני שנתיים - כשהיא עוד היתה חצי מפורקת. היריבה בגמר שלה הרבה יותר חזקה מפעם, ועדיין - היא הוכיחה העונה, בכל המשחקים מול ב"ש למעט אחד, שהיא מסוגלת להתעלות. לשחק כשווה בין שווים.
ככה זה בכדורגל. הכל יקום וייפול על 90 הדקות (לפחות) בבלומפילד. ובית"ר ירושלים צריכה לזכור את הלקח ההיסטורי - ולהמשיך את ההליכה קדימה. או כמו שכתב פעם אהוד מנור ז"ל: "הלב רוצה להאמין, שדף חדש נפתח".