לילה, חוץ, רחובות יפו.
כשמשחק כדורגל מסתיים, והשאון הגדול של האצטדיון מתפוגג לאיטו - הרבים הופכים לבודדים. ביציע הם נראים כמו קיר אחד ענק, צבוע בצהוב מצד אחד ואדום מצד השני. ברחוב הריק של יפו, הם בודדים - שניים פה וארבעה שם, חלק קצת יותר מחייכים, חלק מבואסים עד מוות (כולל עבדכם). הולכים בחושך מהאצטדיון בדרך אל המכוניות. המוות של משחק כדורגל הוא שקט - דווקא אחרי הווליום המשוגע (מדי) של טקס הענקת גביע המדינה לא רחוק משם, באצטדיון בלומפילד, דממה מוזרה שטפה את הרחוב.
אצל בית"ר הדממה מובנת. אחרי הופעה כזאת, מי בכלל רוצה לדבר? אבל גם באר שבע, עם כל השמחה (המוצדקת) שלהם, לא בדיוק תחגוג את הגביע הזה. אף אחד לא יכין במות בידור, אפילו סיבוב המועדונים המסורתי כנראה שלא יהיה. גם השחקנים, בבוא הרגע, יחייכו, יתחבקו, ירקדו קצת על הדשא של בלומפילד (כמו שרקדו במשחק) - אבל לא יותר מזה. ממשיכים הלאה.
כל זה חלילה לא בא לגרוע מההישג של ב"ש - שעוד אדבר עליו. אבל הוא כן בא להמחיש את הדיסוננס הזה של הערב הזה - ערב חגיגי לכאורה, שבפועל היה הכל חוץ מחג שמח.
ערב, פנים, בלומפילד - לפני המשחק.
כל העונה הזאת של הכדורגל הישראלי היא עונה של "גם וגם" (כמו בשיר הנהדר של רביד פלוטניק). הידיעה הברורה שהכדורגל הוא גם אסקפיסטי, אבל גם כזה שלא יכול להתעלם מהמציאות. דואליות שלא תמיד יכולה לחיות אחת עם השנייה, אבל תמיד מתקיימת - לפעמים כהוראה מלמעלה, ולפעמים באופן הכי ספונטני. כדורגל, כידוע, הוא החיים - ואלה החיים שלנו עכשיו. כאלה שבהם מנסים לקיים שגרה, ובכל זאת מודעים לזה שהשגרה הזאת פשוט מורכבת מדי.
טקס הפתיחה המחיש את המעמסה הזאת - מהחטופים, דרך החייל שנפצע קשה ומעניק את כדור המשחק (עם רכב צעצוע, אולי סוג של רמז מהקוסמוס שאנחנו עדיין ילדים קטנים במשחק הזה שלנו), ועד הטקס קורע הלב לגדי קינדה ז"ל - כולל הקריאות הקצובות מהיציעים בשמו, והדמעות של דן ביטון. איך כדורגל, המשחק שהוא טוב רק כשהוא "הדבר הכי חשוב בעולם" - מעכל את המעמד הזה? בטקסטים הקודמים שלי, כתבתי כאן שהכדורגל הפנים את מעמדו - שהוא לא הדבר הכי חשוב בעולם. ועדיין, זה השפיע גם על הגמר הזה. וזה עוד לפני שדיברתי על האזעקה שקטעה את המחצית הראשונה.
הכל זה גם וגם. יאיר הורן ומיגל ויטור (צילום: אלן שיבר)
ערב, פנים, בלומפילד - שריקת פתיחה (באר שבע)
בסופו של דבר, צדק (מסוים) נעשה. אני שם את כל "הכוכביות" בצד (בעיניי כוכביות הן מפלטם של לוזרים, ובאר שבע רחוקה מלהיות לוזרית) - האליפות של מכבי ת"א ראויה בזכות עצמה. אבל המשחק שראינו הערב לא רק עשה צדק עם ב"ש כמתחרה על הדשא, הוא גם עשה צדק עם העונה שלה. אם רן קוז'וך והשחקנים שלו היו מסיימים את עונת 2024-25 ללא אף תואר, זה היה עוול משווע - לקבוצה שפעמים רבות, כולל עד ממש לא מזמן, נראתה כמו הקבוצה הכי טובה בארץ.
הפעם, בניגוד להרבה רגעי קסם מהעונה הזאת, באר שבע היתה רחוקה מלהיות דומיננטית כהרגלה. היא לא סחפה, לא רקדה, לא התיזה ניצוצות. היא באה למשחק הזה, כמעט בידיעה ברורה שאת הניצחון הזה היא תצטרך לחצוב בסלע. לא היו לה הרבה מאוד הזדמנויות, אבל את אלה שהיו היא ניצלה. ובעיקר, זה הרגיש שב"ש רצתה יותר. היא היתה אמביציוזית יותר מהיריבה שלה, היא היתה במשחק יותר, היא הראתה "רוע" חיובי - שבדרך כלל מפריד בין קבוצות שמנצחות, לכאלה שלא.
הרגע שבו יאיר הורן, שחזר מהשבי, הניף את הגביע ביחד עם השחקנים - הוא גם רגע שבו המונח "תמונת ניצחון" מקבל משמעות אחרת לגמרי. אחרי כמה עונות של דשדוש, זו עונה שבה הפועל באר שבע חזרה לדבר כמו קבוצה גדולה - ויש לה גם יסודות בריאים לקראת העונה הבאה, והמסקרנת במיוחד, שתעבור על הקבוצה.
ערב, פנים, בלומפילד - מחצית (בית"ר)
בטקסט שכתבתי לפני המשחק, התייחסתי למשחק שהיה אמש בתור נקודת מבחן לבית"ר החדשה - משחק שהוא קריאת כיוון. האם בית"ר היא באמת, או חלום יפה שנגמר מהר. הרבה דברים עוד יקבעו את התשובה לשאלה הזאת, אבל ההופעה שלה בגמר גביע המדינה - כמשחק מאני טיים לכל דבר, לא בדיוק תרמה לתחושה שיש כאן משהו אמיתי. ליצחקי, אלמוג כהן וגם אברמוב מגיע קרדיט על המהלכים שעשו, ועל רגעי השיא שהקבוצה שלהם הביאה על המגרש. אבל בכדורגל, עד כמה שזה אכזרי, כל קרדיט שנצבר - הוא בסופו של דבר מוצר מתכלה.
ברק יצחקי לקח הימור עם ההרכב שפתח. ההחלטה לא לעלות עם עומר אצילי למשחק שבשבילו אצילי הגיע (כפי שהגדיר זאת היטב חיים אוחיון), היא החלטה שאין ממנה אמצע - או שהיא גאונות מדהימה שתהפוך את יצחקי למלך, או שהיא טעות מהדהדת שתגרע עוד יותר מהעונה המוצלחת שיצחקי ובית"ר חווים. בסוף אצילי עלה לשחק במחצית השנייה (והיה אחד היחידים שתפקד בהתקפה הבית"רית, שסבלה מיום מזעזע), אבל זה הרגיש מעט מדי - ובעיקר מאוחר מדי.
וסמל קטן, אולי קטנוני, הוא אותה הנעת כדור במרכז ההגנה. אותן מסירות קצרות בחלק האחורי, שמעידות על סבלנות ואורך רוח (א-לה ברצלונה הגדולה). מצחיק שדווקא ברק יצחקי, שאמנם אינו ירושלמי אבל בשר מבשרה של בית"ר ללא צל של ספק, מרגיש כל כך מנותק מהאתוס הבית"רי - קבוצה שיש בה הכל, חוץ מסבלנות. אם ניתלה שוב באילנות הספרדיים הגדולים, בית"ר במיטבה היא הרבה יותר ריאל מדריד - כדורים קדימה ואקשן ו"יאלללהההה" (או "נוווווו", למיטיבי הלכת) - מאשר איזו קבוצה אלגנטית שמניעה כדור בשקט עד למצב המתאים.
יכול מאוד להיות שברק יצחקי ימשיך בעונה הבאה בבית"ר. לפחות כל הסימנים מעידים על כך. אבל האמת היא שהוא מתחיל את העונה הבאה עם קרדיט נמוך, כמעט שלילי. המאמן הצעיר קיבל לא מעט אמון בשנה וחצי מאז שמונה לתפקיד. אבל החודשים האחרונים, והקריסה החדה ביכולת (מחזור הסיום וגמר הגביע הם הסמל שמעיד על הכלל), יגרמו לכך שבטעות הבאה - הוא באמת עלול לעבור הלאה. זה כמעט מדהים להגיד את זה על יצחקי בתום העונה הבכלל-לא-רעה הזאת (בהתחשב במקום שבו המועדון היה רק לפני שנה), אבל זה המצב.
סיום ראוי לעונה נהדרת. ב“ש (צילום: אלן שיבר)
הקרדיט אוזל, גם עבורם. שועה ואברמוב (צילום: אלן שיבר)
ערב, פנים, בלומפילד - שריקת סיום.
זה לא היה גמר גביע טוב. לא ברמת הכדורגל (גמר שני רצוף שמאכזב ברמת היכולת), גם לא ברמת האירוע הכולל - ההתאחדות לכדורגל שוב הוכיחה שהיא יודעת להפיק טקסים נהדר, אבל לא ממש יודעת איך לנהל אירוע ברמה הלוגיסטית. עוד אגיד מה שצריך להגיד על חלק מאוהדי בית"ר ירושלים, אבל הכאוס ששרר לפני המשחק - והעובדה ששוב, שעה זה לא שעה ומועד זה לא מועד (גם לא בפתיחת המשחק), אומרת משהו על היכולת של הגוף הזה (שגם ככה לא מאוד פופולרי) להתמודד עם משחק כל כך גדול. מצד שני, הפעם לפחות היתה הנפה. נחמה פורתא.
וכן, צריך לדבר שוב גם על הכתם שיש סביב בית"ר. במקרה שלי, נאמנים ממש הם פצעי אוהב. באתי ליציע כאוהד הקבוצה, ואני אשאר אוהד הקבוצה - אבל שוב, נתקלנו בדוגמא כיצד ברגע שמשהו פחות הולך, מיד צץ הכתם הגזעני שיש סביב המועדון.
הנהמות המכוערות ללוקאס ונטורה, והעובדה שהמשחק כמעט הופסק בגללן, הן לא רק מטומטמות באופן מחריד (מה חושבים על הנהמות האלה סילבה קאני, מיירון ג'ורג', פטריק טוואמסי או טימותי מוזי?) - הן מעידות שוב עד כמה ההתעלמות המכוונת של ברק אברמוב מהפצע - אולי קונה לו שקט רגעי, אבל לא תצליח באמת להבריא את המועדון מהחולאים שלו. וזה נכון גם לגבי התקיפה המכוערת, אחרי המשחק - לבית"ר אין אחריות ספציפית כלפי אותם אנשים אמנם, אבל יש אחריות במסר שהיא משדרת. ובינתיים, השדר הוא שבית"ר מתעלמת מהאספקט התדמיתי - והמוסרי.
כדי שבית"ר ירושלים תתקדם להיות מועדון ברמה גבוהה באמת, היא לא רק תצטרך להביא עוד בלם או עוד חלוץ. היא תצטרך לחזור ולהיות קבוצה שמחברת אליה את כלל ישראל - ולא רק את החלקים הכי קיצוניים בעם הזה. היא תצטרך לחזור ולהיות מיינסטרים, ולא שוליים. והדרך לעממיות הישראלית - עוברת דרך התנתקות מהחלקים הגזעניים והמבישים בקהל שלה. אם תרצו, הסמליות הגדולה של הערב הזה היא העובדה שאת המסמר האחרון בדשא שלה שוב נעץ שחקן ערבי - זאהי אחמד. תזכורת לווטו המכוער והמטופש מכולם, ששוב ושוב פוגע בבית"ר - עד רמת הדשא.
לילה, חוץ, רחובות יפו.
הלילה שבין ה-29 ל-30 במאי, 2025 היה לילה שקט מחוץ לבלומפילד. מהאצטדיון עוד נשמע הווליום המוגזם של הכרוז - אבל הוא עמד בדיסוננס מדהים לעומת התחושה מחוץ לאצטדיון. להפועל באר שבע הגיע לקחת תואר, לבית"ר ממש לא, וזו התוצאה - אבל בסופו של דבר, האמת היא שגמר הגביע היה בסך הכל פאוזה רגעית של כמה שבועות מהאביב והקיץ של 2025 במדינת ישראל. והמציאות שבחוץ, מה לעשות, הרבה יותר חזקה - מכל מה שקרה על הדשא של בלומפילד.
הגזענות כלפיו היתה טיפשית, ובעיקר מכוערת (צילום: אלן שיבר)