הרבה פעמים שמעתי בחיים שאהבה ושנאה הם רגשות מאוד קרובים זה לזה. לא רק בעוצמתם, אלא ביכולת שלנו לעבור מאחד לשני – כלפי אותו מושא. וזה הסיפור שלי, ושל רבים אחרים בני גילי פחות או יותר, עם נבחרת ישראל, שהפכה מהקבוצה היחידה שבאמת אהדתי פעם, לקבוצה היחידה שאני באמת שונא ורוצה ברעתה. התחושה הזו שלי כלפי הנבחרת התפתחה כאמור לאחר שהיא הייתה אהבתי היחידה, ולאחר שהרגשתי נבגד. ה-5:0 לדנמרק וה-1:1 עם אוסטריה הם רגעי שפל של דור שלם ביחסים שלו כלפי נבחרת ישראל בכדורגל. לא בגלל התוצאות עצמן, בגלל הדרך.

והשנים שבאו לאחר מכן לא עזרו. לא היחס המשפיל שקיבל כאן ריצ'ארד מולר נילסן, לא הקמפיין הרחוק מהעין-רחוק מהלב, והגרוע, הראשון של גרנט, לא קמפיין-התחת שאחריו (השני של גרנט), ולא אוסף הכדורגלנים הבינוניים, חסרי המוטיבציה וחסרי הזהות, שלא הצליחו לחבר שתי דקות של כדורגל נורמלי משך שנים, שראינו רוב הזמן מאז. לא התוצאות בעיתון, לא הכדורגל על המגרש, לא המחויבות והחיבור של השחקנים לסמל, לחולצה, למעמד, לא הניתוק וההתנשאות של המאמנים. מאום ממה שקרה סביב הנבחרת לא הצליח לגשר מעל לבור שנפער באותם אירועים טראומתיים. אדרבא – הניתוק רק הלך וגדל, ועמו הבוז והסלידה.

בגלל זה (ובגלל שאיצטדיון רמת גן הוא פשע נגד הכדורגל), בכלל לא טרחתי לנסות להשיג כרטיס למשחק נגד כריסטיאנו רונאלדו. אה, סליחה, פורטוגל. ואמנם, בימים שלקראת המשחק הלכה והתנחלה אצלי תחושת חרטה, אבל רק כי כמה שלא חפרתי בראש שלי ובשל חברים, לא הצלחתי לחשוב על ספורטאי פעיל בכיר יותר שאי פעם הגיע לכאן לתחרות רשמית, מאשר רונאלדו, במרץ 2013. והצטערתי שאני לא אהיה שם לראות אותו.

מאז אתמול, אני מצטער שלא הייתי שם לראות אותם. את עדן ואת תומר, את ביבראס ואת מאור, את בירם ואת יובל, את שרן ואת איתן, את רמי ואת דודו, את טל ואת ליאור. וגם את יוסי.

זה לא שלאורך השבוע האחרון יכולתי להרגיש את זה מגיע. ממש לא. הדמויות שמרכיבות כיום את נבחרת ישראל בכדורגלן אינן צבעוניות מספיק כדי למשוך תשומת לב במשפט פה או משפט שם, אף אחד מהם כמעט לא יגיד משהו מעורר מחלוקת, והדברים שהם אמרו לגבי האמונה בעצמם ולגבי זה שפורטוגל זו נבחרת ולא שחקן אחד עברו לי ליד האוזן. קלישאות שחוקות, לא?

אבל אתמול משהו פתאום נראה היה לי אחרת. זה התחיל כבר משקופית ההרכב על המסך. רשימה של כדורגלנים שאני באמת מעריך, של ילדים טובים שאחד-אחד, כשאני חושב על זה, אני באמת רוצה בטובתם. בחורים שעושים רושם שהם אוהבים כדורגל, חבר'ה שעובדים קשים, מרוויחים את לחמם במקצוע מבוקש ותחרותי, רובם עושים את זה בכל רחבי אירופה, בלי רגשי נחיתות, בלי להתבכיין, בלי למשוך או לדרוש יותר תשומת לב ממה שהם מקבלים.

ולמען האמת, אם נדבר שנייה מקצועית, אז גם ההרכב עצמו והמערך הוא משהו שאני לא חושב שבעצמי הייתי יכול לעשות טוב יותר. נטול אינטרסים לא ענייניים, חף מ"פחדנות" או "תעוזה". פשוט מערך הגון ומאוזן. מקצועי. איזה כיף. זאת אומרת, אם זה היה תלוי בי (או באנשים שאני מכיר ומעריך את דעתם, וגם מבינים יותר ממני), והייתי צריך לבחור את ההרכב והמערך של ישראל אתמול – אני מאמין ומקווה שהייתי מספיק חכם כדי לעשות את אותם הדברים. זה כבר ליבה בתוכי תחושה חמימה וממכרת.

נכון, אפשר תמיד להתעסק ב"למה זה לא פתח ולמה ההוא כן?". וכבר אתמול בטוקבקים ובשיחות סלון נתקלתי בזה. למה מהראן ראדי לא עלה בהרכב? למה תומר חמד הוחלף בשלב מוקדם יחסית? וכמובן, למה דודו אוואט הוא השוער של הנבחרת?אבל כבר אתמול הדברים האלה הרגישו לי קטנוניים לגמרי. א) כי לכל אחת מהשאלות האלה יש תשובה שמניחה את הדעת. ב) כי כל השאלות האלה לא עולות בכלל אם השופט מוסיף 3 ולא 4 דקות. ו-ג) תמיד, אחרי כל משחק, יהיה מה להגיד, אבל להתרכז בעניין נקודתי כזה או אחר זה לפספס את התמונה הגדולה. ואחרי המשחק הזה, התמונה הגדולה היא הדבר שכולנו חייבים להתמקד בו.

נבחרת ישראל בכדורגל, שמשחקת כדורגל. שימו לב למשפט הפשוט הזה, כי זה מה שראינו אתמול, וזה ממש לא מובן מאליו. לא אוסף של מהלכים מקריים, לא הישענות על יכולות אישיות של שחקנים כאלה או אחרים. לא 90 דקות חסרות זהות, דרך, כיוון, פילוסופיה, מהות ומטרה. אלה, אגב, כל הדברים שראינו מנבחרת ישראל בכדורגל בשנים האחרונות (עשור? פלוס מינוס). אז מה כן? נבחרת ישראל בכדורגל, שמשחקת כדורגל.

זה מה שהציגה התמונה הגדולה אתמול. ובזה אנחנו חייבים להתמקד היום, ובעתיד הקרוב. כי מה שהרכיב את התמונה הזו הם רכיבים בסיסיים הגונים, אמיתיים, שורשיים. צריך להבין, אבל זו הפעם הראשונה שהדור שמוביל את הנבחרת התחיל לשחק כדורגל בילדים כבר אחרי שישראל הצטרפה לאופ"א. יש לזה משמעות. אלה חבר'ה שגדלו על "דור הזהב", על הניצחון על אוסטריה, שראו איך ברקוביץ' ורביבו עושים קריירות ארוכות ומשמעותיות בכדורגל האירופאי. מבחינתם, כשזה מגיע לכדורגל, ישראל ואירופה אחד הם. ככה הם גדלו. והם גם מוכיחים את זה בשנים האחרונות – דור של כדורלגנים שיצאו בהמוניהם למקומות לא סקסיים במיוחד בכדורגל האירופאי רק כדי "לשחק באירופה". אפשר לזלזל בזה, אפשר ועדיף לנסות ולהעריך את זה. מבחינתם, מכל מקום, זה לבטח לא דבר מוזר או חריג. זה עניין טבעי, זה מה שהם רצו מגיל 6, זה מה שהם כיוונו אליו, והיו מספיק ברי מזל ועבדו מספיק קשה כדי להשיג את זה. זו הנבחרת הראשונה שלנו שמורכבת משחקנים ש"רגשי נחיתות מול האירופאיים הגדולים והחזקים שבכושר מצוין" זה באמת עניין שמקומו בבוידעם מבחינתם.

וכך, נבחרת ישראל עלתה אתמול למשחק בהרכב שכולל תשעה לגיונרים, שבעה מהם משחקים בקביעות בקבוצותיהם, השמיני הוא גבר בן 30, בעונתו התשיעית באירופה, תקופה בה רשם כמעט 200 הופעות רשמיות, התשיעי הוא בחור צעיר שגם כן יצא לאירופה בגיל 21, ובשלוש וחצי העונות שמאז רשם יותר מ-60 הופעות רשמיות. אלה אנשים שרגילים לשחק את הכדורגל שלהם מול "אירופאיים". מבחינתם, זה לא עניין בכלל. זה היומיום.כמו כן, הדור שכרגע מהווה את הליבה והשלד (וגם את השרירים והמוח) של הנבחרת, זה דור שהחל לשחק במדים הלאומיים באותם ימים של משבר עמוק בין הנבחרת לבין הציבור. זה דור ששיחק מול רמת גן ריק, זה דור ששמע את הקריאות וקרא את הביקורות, זה דור שנכשל בקמפיינים האחרונים בצורה חד משמעית, אבל לרגע לא התלונן ועשה הכל כדי לא לפתח או ללבות את האנטגוניזם כלפי הנבחרת בציטוטים של התנשאות או תסכול. זה דור שהתאפק ואמר את הדברים הנכונים, ושילם את "שכר הלימוד" מהרבה בחינות. זה דור שהרוויח את הזכות להוביל את הנבחרת, ואתמול הוא גם נראה היה כמו דור שמעריך את העובדה הזו.

החלק השני של התמונה הגדולה מאתמול, וגם הוא שורשי ומובנה, זו טביעת האצבע של אלי גוטמן. בתור מאמן דקדקני ושקדן, גוטמן הוא מאמן מהסוג שלשחקנים לוקח זמן לרדת לסוף דעתם, ובטח להוציא לפועל את תוכניתם בצורה המיטבית. במערכת כמו זו של נבחרת לאומית, זה לוקח עוד יותר זמן. ובאמת, במשחקים קודמים תחת גוטמן, למרות הבחלות של מה שנראה קצת כמו כדורגל פה ושם, קשה היה לומר שראינו שיפור משמעותי. אבל חומר השחקנים המלומד של גוטמן הוכיח אתמול שהוא מבין על מה המאמן שלו מדבר. למשך דקות ארוכות, ישראל שיחקה כדורגל. זה היה מדהים לראות, וזה קריטי, כי במפעלים בינלאומיים, נבחרות שמשחקות כמו קבוצות מרוויחות מקדמה עצומה.

לכן אסור לנו לשקוע בריבים מיותרים לגבי מי היה צריך לפתוח ולמה ההוא הוחלף דווקא אז ומדוע בדיוק השחקן הזה נכנס במקומו ומתי אנחנו כבר מעדכנים את הדמות שבין הקורות. ואסור לנו גם לשקוע בעניין התוצאה והשורה התחתונה. כי אתמול ראינו תמונה גדולה שסוף סוף כיף להסתכל בה, ולהתמקד בלבקר כמה נקודות קטנות שיש בה יהיה לחטוא כלפי האנשים שהרכיבו את התמונה הזו. ובכלל, מבחינה מסויימת, דווקא התיקו – שמפחית את סיכויינו לעלות – הוא אולי עדיף כי הוא יאפשר לנו להתמקד עוד קצת זמן בבניית הנבחרת ולא במרדף אחר תוצאה כזו או אחרת.

יש לנו זמן. אף אחד לא רודף אחרינו. הדור הזה עוד לא הגיע לשיאו. אז נכון, קל זה לא יהיה. זה אף פעם לא קל. אבל האופן בו הנבחרת שיחקה אתמול, מחוייבת, מאורגנת, מלומדת, ועם לא מעט אהבה למשחק, גרם לכופרים/מאוכזבים/מנותקים/שונאים (ואני בניהם) לרצות לחזור ולחבק אותה. לחזור אל חיקה המוכר של אהבת נעורים עתיקה. וככה, פתאום גם רבע שעה אחרונה של הרחקות חסרות תכלית מתקבל בהבנה מסויימת. כי אתה יודע מאיפה זה בא. וככה, פתאום גם טעות פטאלית בשנייה האחרונה של המשחק, שעולה בניצחון, לא גורמת לך לרצות לתלוש את השיערות. כי ראית את זה בא. בכל זאת, אתה מכיר אותה כל כך טוב. וככה זה לא כואב. עכשיו זה אפילו מרגש. אחרי הכל, זה נחמד לדעת שיש דברים שלא משתנים.

אני שוב מתאהב: שנים של שנאה תמו. נבחרת ישראל חזרה לרגש