קו השבר: הרגע בו הנבחרת כבר לא הייתה קונצנזוס

הזחיחות והאופוריה ב-1999 הזכירה את התחושה בצמרת צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים. ספק אם פרשת נערות הליווי הייתה נחשפת אחרי ה-0:5 מול אוסטריה. האם למדנו משהו?

מאור זכריה  13.11.19 - 13:10
תחילת כתבה

"שיר המעלות – בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו, א')

שער מדור הספורט של מעריב מה-7.6.1999 לא היה יכול להיות ברור יותר. על תמונה ענקית של אייל ברקוביץ' חוגג את ה-0:5 מול אוסטריה נמרחה הכותרת "היינו כהולמים" – משחק מילים על הסיפא של הפסוק מספר תהילים, המדבר על שיבת ציון. זו לא הייתה בחירה מקרית, כמובן. בדיוק 32 שנה קודם לכן, ב-7.6.1967, בשעה 10:00 בבוקר, עמדו חיילי צה"ל מול הכותל המערבי – לראשונה מאז הקמת המדינה ניצבו יהודים מול הכותל – במה שהפך לאחד הרגעים המכוננים ביותר בתולדות האומה – שחרור ירושלים המזרחית מהשלטון הערבי.

הקו היה ברור: ה-0:5 מול אוסטריה הוא הניצחון במלחמת ששת הימים של הכדורגל הישראלי. עד אותה המלחמה ישראל הייתה מדינה קטנה, צרה ולחוצה מאוד. בתוך שישה ימים היא שילשה את שטחה, הביסה בצורה חד משמעית שלושה צבאות ערבים והפכה לאימפריה במזרח התיכון. והנה גם נבחרת הכדורגל עשתה את זה. בהרבה מובנים, באותו בוקר לוהט של יוני 1999, הכדורגל הישראלי הרגיש שיותר מהכל הוא סוף סוף התקבל למשפחה שתמיד חלם להיות חלק ממנה – הכדורגל האירופי.

עד כמה זה דומה? לפני מלחמת ששת הימים הבדיחה הנפוצה ביותר בארץ הייתה על שלט שהוצב בנתב"ג ונכתב עליו "שהאחרון שעוזב יכבה את האור", ואחרי המלחמה הבדיחה הפופולרית ביותר בישראל סיפרה על שני קציני צה"ל שמתלבטים איך להעביר את היום – אחד מהם מציע לכבוש את קהיר, והשני אומר "אבל מה נעשה אחר הצהריים?". וגירסת הכדורגל: במצב של 0:1 רמי וייץ ושגיא כהן בעמדת השידור מתחננים ש"רק לא נעשה שטויות ונאבד את זה", וחצי שעת משחק אחר כך, כשהאווירון מגלגל באדישות אופיינית את ה-0:4, הם כבר מתחילים לחלק את השערים העתידיים ("מגיע לאבוקסיס").

אבל הבעיה של הכדורגל הישראלי – מאז ומתמיד וכנראה גם מאז ולתמיד – הייתה חוסר היכולת שלו ללמוד, להקיש, להבין תהליכים. את שש השנים שאחרי מלחמת ששת הימים העבירה מדינת ישראל בהיי מטורף, תוך שהיא מתעלמת לחלוטין ממלחמת ההתשה שהתנהלה זה שנה וחצי בגבול המצרי – ואחר כך התעלמה כמעט לחלוטין מיוזמות השלום המצריות ומההכרזה של אנואר סאדאת על כך ש-1973 תהיה "שנת ההכרעה". בשש השנים האלה קציני צה"ל הבכירים היו במעמד של אלים בשר ודם. לא חסרות אגדות על מכוניות צבאיות מסוג לארק שחונות על המדרכה ליד המסעדה התל אביבית בה יושב האלוף וטוחן אוכל כמו מלך (ויש גם שלל אגדות למבוגרים בלבד, שאפשר להשאיר לדמיון של הקורא).

המעמד של צה"ל אחרי המלחמה ב-1967 היה פחות או יותר המעמד של נבחרת ישראל אחרי ה-6.6.1999. גם תמרורי האזהרה – ובדיוק כמו בסיפור של מדינת ישראל עצמה – היו שלל כאלה – לא עניינו אף אחד. העובדה שהנבחרת פירקה 0:5 יריבה שרק שלושה חודשים קודם לכן אכלה 0:9 מספרד לא ממש עניינה אף אחד. חמור מכך: ההפסד 3:2 בקפריסין בספטמבר לא ממש שינה, כי עדיין היינו צריכים ניצחון אחד על סן מרינו (וניצחנו כמובן, 0:8) כדי להבטיח את הפלייאוף, מקום 2 מתחת לספרד.

ביום הכיפורים, 6.10.1973, השתנה המעמד של צה"ל בציבוריות הישראלית לתמיד. מדינת ישראל, שעד אז הייתה חברה שקידשה את הצבא שמגן עליה ושמה אותו מעל לכל דבר, מבלי להטיל בו ספק או להטיח בו איזושהי ביקורת – זינקה מבתי הכנסת בצהרי היום הקדוש, כשצבאות מצרים וסוריה פתחו במלחמת פתע. לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה ישראלית כדי להכיר את התוצאות ההרסניות של המלחמה הזו. אחת מהן הייתה שחיקה הולכת וגוברת בקדושתו של צה"ל – פתאום אותם אלופים זחוחים שהיו הפנים השבעות מדי של אותו גוף חף מביקורת – נתפסו ציבורית אחרת לגמרי. כשמדינת ישראל התאוששה ממלחמת יום הכיפורים והחלה להתמודד עם הפצעים האיומים שנותרו בה, היא הבינה שלמעשה המלחמה הייתה קו השבר ביחס של הציבור לצבא – והכוונה לא לחיילים שקרעו וקורעים את התחת בגבורה בשטח אלא לקצינים הבכירים ולמערכת עצמה.

בבוקר ה-17.11.1999 חצתה נבחרת ישראל את אותו קו השבר. ארבעה ימים קודם לכן הגיעה הטראומה, בדמות תבוסה ביתית מגה משפילה לדנמרק במשחק הראשון של הפלייאוף – באותה תוצאה שחגגנו כמה חודשים קודם לכן, כמובן, כי הקארמה לא מרחמת כשהיא מענישה. הנבחרת יצאה לגומלין אבלה וחפוית ראש, ובבוקר משחק הגומלין הוטלה הפצצה. מדור הספורט של "מעריב" (טוב שלא הלכו שם על הכותרת "היינו כחושפים"), בראשות העורך אביב הברון, חשף כי ערב המשחק מול דנמרק, זה שכזכור הנבחרת התבזתה בו בטירוף, בילו כמה משחקני הנבחרת עם נערות ליווי.

קשה לתאר את הסערה שפרצה, ברנז'ת הכדורגל חוותה רעידת אדמה אדירה. האם אפשר היה – ציבורית – לצאת עם חשיפה כזו שלושה חודשים קודם לכן, דקה אחרי המשחק מול אוסטריה? ספק, כמו שספק שאפשר היה לבקר את צה"ל דקה אחרי מלחמת ששת הימים. אגב, מהיכרות עם הנפשות שפעלו ב"מעריב", הסיפור היה מתפרסם - אבל השאלה היא האם דבר כזה היה דולף אליהם לאור הפופולריות של הנבחרת ביוני, והתשובה כנראה שלילית. התבוסה המשפילה לדנמרק הכשירה את הקרקע.

את המחיר שילם המותג שנקרא "נבחרת ישראל". פרשת נערות הליווי דנה את המותג הזה לשנים ארוכות – מאוד – של גלות מלב הפופולריות הישראלית. שנות התשעים נגמרו, שרף ושום הלכו הביתה, דור הזהב התחיל להזדקן ויותר מהכל – הקהל לא סלח לשחקנים – לא על התבוסות לדנמרק ובטח שלא על ההוללות ערב המשחק הראשון. פתאום ההפסד ההוא לקפריסין נראה הרבה יותר הגיוני מלנצח את אוסטריה 0:5, שאחרי שנתיים הגיעה לר"ג ונתנה את הסטירה הסופית עם הגול של אנדי הרצוג בדקה ה-90 שמנע מאיתנו לעלות למונדיאל 2002 (אגב, אולי כמו שעשינו בסוף שלום עם מצרים, עשינו גם שלום עם הרצוג?). אגב, עוד קודם הגיעה פרשת הנבחרת הצעירה והנערה. כבוד זה בטח לא הוסיף לכדורגל הישראלי.

*
עשרים שנה אחרי, פרשת נערות הליווי נראית כמו טמטום רחוק של דור שחקנים אחר. מאז, הנבחרת גיבשה קוד אתי – ייתכן שהוא היסטרי מדי וייתכן שלא, הוא עדיין קוד אתי – וראשיה מקפידים להקפיד עליו. גם המעמד הציבורי של הנבחרת משתקם בשנים האחרונות, בעיקר מאז הנטישה של ר"ג ועבודת הסושיאל הנכונה שנעשית בהתאחדות. במציאות הפוליטיקלי קורקט של ימינו, כשעיתונאיות מסתובבות לשחקנים בין הרגליים ובקבוצות ובנבחרות יש נושאות תפקיד ולא הכל מפוצץ בטסטוסטרון, כשאפשר לדפוק שיימינג בקלות וכשהכל רץ במהירות האור בווטסאפ – קשה להאמין שהאיכס הזה יחזור, אבל היי, אף פעם אל תגידו לעולם לא.