להפוך את היוצרות: כך נעלה לגביע העולמי

כמו ג'ורג' קונסטנזה, הגיע הזמן שקברניטי נבחרת ישראל ישנו קונספט וילכו הפוך מכל מה שהאינסטינקטים שלהם אומרים. אלו 5 הצעדים שיובילו אותנו לגביע העולמי. כתבה שנייה

מאור זכריה  14.12.19 - 09:06
תחילת כתבה

אחד הפרקים הגדולים בתולדות "סיינפלד" הוא "The Opposite". ג'ורג' קוסטנזה, הלוזר הנצחי, מגיע למסקנה שנמאס לו לחזור על אותן פעולות שוב ושוב, על בסיס האינסטינקטים שלו – ולקבל את אותה תוצאה בכל פעם – כישלון מוחלט. הוא מחליט על אסטרטגיה חדשה והולך בדיוק הפוך מהאינסטינקטים שלו. "אם כל אינסטינקט שלך הוא שגוי, אז ההפך חייב להיות נכון", מסביר לו ג'רי סיינפלד, רגע לפני שקוסטנזה מוצא בחורה, דירה ועבודה בניו יורק יאנקיז.

אולי הגיע הזמן שקברניטי נבחרת ישראל ימצאו את הפרק הזה של סיינפלד ויצפו בו. אחרי 50 שנה של כישלונות להעפיל למונדיאל – לפעמים חסר הגרוש ללירה ולפעמים חסרה הלירה בארנק באופן כללי – הגיע הזמן לשנות קונספט. לחזור למה שעבד לנו אז, לפני יובל, עת היינו, כמאמר העסקן פלדרמאוס מהחמישייה הקאמרית, סמול קאנטרי מוקפת אויבים (לא באמת, כן? בדצמבר 1969 שטח המדינה היה גדול פי שלושה מאשר היום). רוצים להגיע למונדיאל? הנה מה שצריך לעשות, ויפה שעה אחת קודם.

1. להגדיל את הליגה. כן, אין מספיק קהל, אין מספיק קבוצות, אין מספיק תקציבים, אין מספיק ואין מספיק ואין מספיק. סבבה, שמענו. אתם רוצים שהנבחרת תצליח? זה יקרה רק בזכות שחקנים ישראלים. אתם רוצים שחקנים ישראלים טובים? זה רק אם הם ירוצו לאורך זמן בליגה. שבת אחרי שבת. למה זה לא קורה עכשיו? כי הליגה צפופה וקטנה, אין לה בטן, אף קבוצה לא גומרת את העונה בינואר ומריצה את הנוער בהרכב. מלמיליאן לא יגדל פה, תשכחו מסיני, תחלמו על אוחנה. לא, גם נמני לא יהיה לכם פה ואפילו לא ברקוביץ'. אי אפשר לדרוש ממאמנים שמפחדים ללכת הביתה לזרוק שחקן צעיר ומבטיח להרכב, כמעט תמיד הם יעדיפו את הבשל והמנוסה, גם אם הוא פחות טוב בסופו של דבר. וכך יוצא שאת ערן זהבי הכדורגל הישראלי כמעט לא הכיר עד שהיה בן 23, וגם הוא קיבל הכרה אמיתית רק כי אלי גוטמן נאלץ לשנות את המערך באמצע עונת הדאבל של הפועל ת"א לפני עשור. רוצים מונדיאל? תגדילו את הליגה, תנו לקבוצות לסיים את העונה כשעוד חורף, תנו למאמנים ספייס להפסיד משחקים ולהריץ שחקנים.

2. להקטין את מספר הזרים. כן, אני יודע, ההצלחה של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה תלויה כמעט לחלוטין בזרים איכותיים. ובאמת, קשה שלא להתרשם מההצלחה הזו. בעיקר בעונה האחרונה, אגב. במילים אחרות: תעשו לי טובה, זה לא באמת עובד. תורידו לארבעה זרים, אולי אפילו לשלושה. מעבר לאפקט המיידי של עוד שתי משבצות שמתפנות לשחקנים ישראלים, שיוכלו לרוץ ולשחק ולהרגיש כדור ולהרשים, זה יביא לכך שהקבוצות יחשבו במשנה זהירות על הזרים שהן מביאות – ורמתם תעלה. כך שגם החרדים לגורל הקבוצות הישראליות באירופה יכולים להירגע – כי עדיפים שלושה זרים איכותיים ממש על שישה בינוניים.

3. להפסיק לזמן לפי שמות. בקמפיין האחרון של אנדי הרצוג אי אפשר היה לפספס את הבעיה שיש לנו בעמדת הבלם. לואי טהא נראה, איך נאמר זאת בעדינות, רע. לעומת זאת, כבר שנה וחצי שדן מורי מבני יהודה נותן יכולת טובה. כן, אני רואה את הפרצופים שלכם עכשיו, "מה מורי, מה בני יהודה, מה השלב הבא, להזמין את דולב חזיזה לנבחרת?". אה, אבל חזיזה כבר במכבי חיפה, אז פתאום הוא גם בנבחרת. הנקודה ברורה: אם השחקן טוב, צריך להזמין אותו לנבחרת. גם אם הוא מקבוצה פחות נוצצת או מקושרת. אי אפשר להתפשר על היכולת של ה-11 הפותחים בנבחרת ובטח שלא על היכולת של שלושת המחליפים. לנבחרת יש משימות מוגדרות מאוד – לנצח מספר מסוים של משחקים בפרקי זמן ספציפיים. לא לפני, לא אחרי. מי שהיה טוב ביוני לא בהכרח יהיה טוב בספטמבר ואולי כן יבריק שוב במרץ. אבל אי אפשר שלכדורגלנים מסוימים תהיה חנייה בטאבו במתחם האימונים באצטדיון ר"ג רק בגלל הקבוצה שלהם, וגם לא ייתכן ששחקנים שמציגים יכולת מדהימה בקבוצה אחת לא יזומנו לנבחרת עד שהם מגיעים לקבוצה אחרת, עשירה ומקושרת יותר.

4. להתחיל להבין מי אנחנו. אם נחזור רגע לפלדרמאוס מהחמישייה הקאמרית, במערכון המיתולוגי שבו הוא והנציג השני של ה"יזראלי דליגיישן" מגיעים אל קו הזינוק של מירוץ המשוכות ומבקשים מהמזניק לתת לציון כהן (דב נבון) להתקדם עוד כמה מטרים כי הוא קטנצ'יק ביחס לכל הגויים הרעים – זה בדיוק מה שהנבחרת פה צריכה להבין. אנחנו לא ברמות הגבוהות של אירופה. אנחנו לא גם לא סקוטלנד, נורבגיה או סרביה. אין לנו את עתודות השחקנים שיש להן, אין לנו גישה לכדורגל כמו שיש להם. אנחנו אולי חצופים ומתוחכמים ומפולפלים, אבל אנחנו לא באמת יודעים לגדל סוסים חזקים פיזית שיודעים לרוץ 90 דקות בלי להתעייף, לעבוד קשה כל המשחק וגם להיות טובים בקטע הזה עם הכדור. אנחנו מסרבים להכיר במגבלות שלנו, מספרים לעצמנו סיפורים, "שוב התקרבנו לאירופה" זה משפט שכבר נזל מכל האוזניים האפשריות וגם זה שיש כדורגלן ישראלי שקורע רשתות בסין לא הופך אותנו לקבוצה מדרג שני או שלישי באירופה.

5. סביבת עבודה. יש מצב שפר דקת עבודה נטו, מאמן נבחרת ישראל מרוויח יותר מלברון ג'יימס. אין הרבה מה לעשות, בואו נהיה כנים. אבל זה לא ג'וב חלומות, כי דקה אחרי שאתה מקבל אותו מתחיל שעון החול את פעולתו. הפרשנים לוחצים, ההתאחדות נלחצת, התוצאות אף פעם לא יהיו "משהו" בסיטואציה כזו שלמאמן אין בה לגיטימציה מוחלטת. אי אפשר להניע תהליך בשנתיים, אולי גם לא בארבע. תנו לאנשים – ורצוי שיהיו אנשי מקצוע זרים – לעבוד. מה כבר יש להפסיד, בלא להעפיל למונדיאל כבר הוכחנו את עצמנו הרי.