מחצית. עימות. שוב כועסים על ערן זהבי. כי הוא זרק את סרט הקפטן, כי הוא שיחק בסין למרות שזו סתם ליגה, כי הוא החמיץ את הפנדל בסקוטלנד. שוב במרכז הבלאגן. כי קל להתעצבן עליו, כי אוהבים להתרגז עליו.
ואז קאמבק, אקדחים, אחד בראש, אחד בשמאל ואחד בימין. שלושער מושלם מתוך תסריט שרק הוא כותב כבר שנים ואנחנו באים לצפות פעם אחר פעם. כאילו הוא הבמאי, העורך, המפיק והכוכב של הסרט.
והוא בודק אותנו כל הזמן. עד כמה גדולה האהבה כלפיו. מעצבן את כולם כדי לראות אם הם יסלחו. מפלרטט עם הגבול. יודע שהביקורת דוהרת לעברו רק כדי להסיט אותה לטנק הדלק ולענות לפני שהיא דופקת לו על הדלת.
אחד כזה שחי במציאות בינארית - או שאתה איתו באש ובמים או שאתה נגדו. אין באמצע. מבחן נאמנות. זהבי או אנטי זהבי. אין מפלגת מרכז ויאללה לרחובות.
חי במציאות בינארית (אלן שיבר)
מופיע בעמדת הראיונות וכבר יודע שהאשמות נגדו הפכו לשיר הלל. התסריט מוכר. לא מחרטט, מספר במשפט על העימות שכבר נשכח. מודע שכולם בבית מגבירים וצועקים "שקט בבית" כי הבוס מדבר. מסתכל בציניות על אלו שדרשו את ראשו במחצית כאילו אומר להם: "עדיין לא למדת לקח?". גורם לצועקים להתכווץ ולנתינים להשתחוות שוב. "ויעלה האור...".
בודק את אלו שנטשו ודרשו את ראשו, קראו לו ללכת קיבינימאט כדי שדור העתיד סוף סוף יקבל צ'אנס (כמה נגמר אגב הצעירה השבוע?) ומחייך אליהם חיוך גדול שגורם לחשוב: הייתכן שהוא רצה שנהיה בפיגור כפול? אולי הוא בכלל תכנן את הפנדל בסקוטלנד?? או את מהומת סביון? ככה זה זהבי. משחק בכולנו. לעד במרכז.
לנאמנים הוא שולח את הקריצה המוכרת מבאזל, מהדרבי ונגד אוסטריה. לכועסים הוא צוחק כי הם עוד מעזים להגיד שהוא רק שחקן טוב. לא מצוין. לא אייל ולא חיים, רק שחקן בסדר. שיגידו וניפגש.
נפתחת טבלת הכובשים ושוב הוא מזכיר לאלה שזעמו שהוא לא מתפקד בנבחרת, שאת המרחק שאגדות עשו בעשרות משחקים, הוא גומע במחצית. ושוב צועקים לו "כולה סלובקיה" והוא מחייך. כי אז הוא מבין היטב, מי איתו ומי ימשיך לחכות בפינה.
מי עוד מעז להגיד שהוא רק שחקן טוב? (אלן שיבר)
רק צריך גפרור קטן (אלן שיבר)
כי לפעמים צריך גפרור קטן לפוצץ טיל. פעם זה אידיוט ביציע בדרבי, פעם זה שיא כיבושים בסין ממנו אף אחד לא מתרשם ופעם זה פנדל לא אופייני שכמעט היה ברור שלא ייכנס.
ערן זהבי הוא ה"רעב האולטימטיבי". שלחו אותו להישרדות והוא יעשה ברית עם עצמו וינצח בקלילות. בוערת בו תחושת נקם וכעס, שמחה וטירוף שאין באף אחד. כל מה שהוא צריך, זה שמישהו או משהו ידליקו אותו וטוסו לו מהדרך.
קול ההיגיון יצעק 'זהבי לא יגשים את חלומו לשחק בטורניר גדול מאותו נאום בחדר ההלבשה בסקוטלנד', אבל אותו קול יגיד - "כמה אני אפול עוד במלכודת הזו?"
ורק תעיזו להזכיר לו את הגיל. הוא יבעט אתכם לבין החיבורים - פעם בימין, פעם בשמאל ופעם בראש.
גדול שחקני דורינו. כועסים, אוהבים, שונאים ומתעצבנים. לפחות לא אדישים.
גדול השחקנים בדור הנוכחי (ההתאחדות לכדורגל)
וכן, גם אני כעסתי במחצית במשחק הלא קריטי הזה, ושוב אמרתי: "הנה הוא שוב יתלונן שמחפשים אותו". וכמו במערכון הפוקר הבלתי נשכח, גם אני "הייתי שם את הילד שלי" שהוא ייתן את השלישי בדקה הזו שכבר הפכה להיות חלק ממנו.
כועס ומשתחווה, מאוכזב ונדהם, רותח וסולח. רק כדי להביא לו שוב את הכתר בסיום עוד ערב.
כי זה ערן זהבי, שאולי עוד יביא אותנו ליורו ב-2028 ואז יצהיר שהמטרה בכלל היתה מונדיאל 2030.