יש עידן חדש בדרך, והוא כבר באוויר: רן בן שמעון הולך להיות המאמן הבא של נבחרת ישראל, במינוי שמגיע בנסיבות שונות מאוד מכל מה שהיה עד עכשיו. כי בן שמעון, אחרי הכל, היה האופציה השנייה - כולם חיכו בהתאחדות לברק בכר, שאמר "לא" לנבחרת (הנה עוד משהו חסר תקדים) ובחר להתמקד בקבוצות. ועכשיו, המפתחות בידיים של בן שמעון.
הקריירה של בן שמעון עד הרגע הזה היא סיפור מפותל הרבה יותר מהמאמנים הקודמים. אם גרנט קיבל את הנבחרת אחרי שתי אליפויות עם מכבי חיפה, גוטמן אחרי דאבל וליגת אלופות עם הפועל תל אביב, ואלישע לוי אחרי שלוש שנים מוצלחות יחסית בחיפה - בן שמעון היה רחוק מהתודעה הישראלית בשנים האחרונות.
מהאליפות המדהימה ההיא עם קריית שמונה עברו 12 שנה. בן שמעון כבר המון שנים לא היה במרכז תשומת הלב - אימן בקפריסין, עשה שלוש שנים לא רעות באשדוד, אבל אין כאן מסלול נראטיבי ברור כפי שהיה עד היום במינויים שכאלה. זה סיפור אחר, אולי גם לנבחרת במעמד אחר מכפי שהיה בפעם הקודמת.
היומרה לשנות דברים מהיסוד, שהתגלמה במינוי של יוסי בניון למנהל מקצועי, התחלפה בסוג של הבנה שהנבחרת בתקופת מעבר. הקמפיין הקרוב בליגת האומות הוא גם ככה חסר סיכוי, וכל מה שנשיג הוא בונוס. גם במוקדמות המונדיאל, כנראה שלא נהיה פייבוריטים. בן שמעון מגיע לקבוצה שהיא אנדרדוג - קבוצה שלא מאמינים בסיכויים שלה להצליח, ויש לו רק מה להרוויח.
(אודי ציטיאט)
ובמובן הזה, זה מתחבר להצלחה הגדולה בקריירה שלו: האליפות עם קריית שמונה. כי גם ק"ש אמנם נחשבה לקבוצת צמרת בשנים שקדמו לאותה אליפות, אבל איש לא האמין שהם מסוגלים לעשות את קפיצת המדרגה. הוא אסף סביבו חבורה של שחקנים שנדחו מהקבוצות הגדולות, יחד עם כמה גיבורים מקומיים, וייצר את הגרסה המקומית של לסטר סיטי 2016 - "אליפות הדחויים", שניצלו קריסה מסוימת אצל הקבוצות הגדולות והעשירות, כדי לפרוץ קדימה ולנצח את כולם.
ואולי, זה מה שצריך גם כאן. בניגוד לזחיחות שאפפה אותנו בקמפיין הקודם ("ההגרלה הקלה"), שנגמרה בכאפה מהדהדת לפרצוף הן במוקדמות והן בפלייאוף, נראה לי שהמסר במינוי של בן שמעון הוא סוג של הפנמה - המטרה כאן היא לנסות ולהפתיע לטובה, ולא להשיג את המובן מאליו. אם תרצו, סוג של חזרה לפרופורציות.
בנוסף, ההחלטה על בן שמעון משיגה עוד הפנמה למשהו שלא היה בעבר - וזו ההבנה שאימון נבחרת, ג'וב שבן שמעון עסק בו בעבר בקפריסין, הוא משימה שונה מאשר אימון של קבוצה. קפריסין שבן שמעון אימן היתה נבחרת בסדר הגודל של ישראל: נבחרת מירכתי המאייה הראשונה בדירוג פיפ"א, דרג רביעי בהגרלות, כזו שאין ממנה יותר מדי ציפיות ומדי פעם אולי תוכל לחלץ תוצאה טובה. במובן הזה, זו היתה הכנה טובה לנבחרת מהסוג שהוא מקבל לידיים עכשיו.
אבל לצד היתרונות שיש לבן שמעון, יש גם חיסרון אחד שבוודאי ילווה אותו: עד היום, בן שמעון לא ממש הצליח בג'ובים לחוצים ועמוסי ציפיות. במכבי תל אביב הוא לא הצליח להתמודד עם התובענות וירד מהר מן הבמה, בבית"ר ירושלים היתה התנגשות מובנית בין האופי היותר שמרני שלו לדרישות הגבוהות של הקהל, וגם בהפועל תל אביב - למרות עונה בכלל לא רעה, שהאדומים בוודאי מתגעגעים אליה היום - זה נגמר אחרי עונה אחת בלבד.
נבחרת ישראל, כפי שהוכח ביתר שאת בקמפיין האחרון, וביחס הפוך לביצועים שלה על המגרש - תובענית ולחוצה יותר מכל משרה אחרת שהוא היה בה. כל הפסד גורם לניתוחים עבי כרס ולדיונים בלתי פוסקים, כל משברון ישר מייצר הדלפות וכותרות מפוצצות, וקמפיין לא מוצלח ישר יגרור את הקריאות "הביתה". בקמפיין הקרוב של ליגת האומות, בן שמעון והנבחרת עולים כאנדרדוג מובהק - מול איטליה, בלגיה וצרפת, שלוש נבחרות הרבה יותר טובות. ועדיין, אתה יודע עמוק בליבך ש-4:0 בפריז, גם מול אימפריה כמו צרפת, מיד יגרור כאן בארץ קיתונות של רעל.
והתקווה שלי היא שהמינוי של בן שמעון, והפרופורציות שהוא נושא בתוכן, אולי יכניסו פרופורציות גם בשיח סביב הנבחרת. נבחרת ישראל נמצאת בתקופת מעבר - הדור הקודם מתפוגג, דור חדש ומרתק פורץ, אבל הוא זקוק לזמן ואורך רוח - מה שהיה לרב"ש בקריית שמונה, והביא אותו להצלחה בלתי נתפסת. בן שמעון עצמו, אבל גם המעסיקים שלו בהתאחדות לכדורגל, יצטרכו לנשום עמוק - ולא לפחד מדרך ארוכה.