עברי לידר שר פעם ש"יותר טוב כלום מכמעט". נדמה לי שאחרי הערב הזה, בעומק הייאוש שהוא הביא איתו מהמותג הקרוי "נבחרת ישראל" - אתה כבר מתגעגע לכמעט שהיה. כי בלילה הזה של ה-27 בספטמבר, הכמעט היה בוודאות עדיף מהכלום הזה.
אולי לראשונה מאז המשחק ההוא נגד רומניה, באותו אצטדיון בדברצן לפני כמעט שלוש שנים (חודש וקצת אחרי ה-7.10), לנבחרת ישראל היתה הזדמנות לשלוח יד ארוכה שתקצר את המרחק הגיאוגרפי, ישר ללב של האוהדים שנשארו בבית. בדרך כלל ההתבטאויות על "ייצוג מדינה שלמה" נראות לי ריקות מתוכן, אבל הפעם - זה ממש היה נכון.ההתנשאות הדוחה והגזענות המכוערת של האירים הצליחה לגרום למשהו נדיר לקרות - והוא תחושת אחדות סביב נבחרת ישראל. זה לא קורה המון בעידן שבו משחקי נבחרות הם מוצר שנמצא בהיצף מוחלט (לא רק בכדורגל), בטח בתקופה שבה נבחרת ישראל לא משחקת בישראל - ונלקחת מאיתנו. 1,112 ימים שנבחרת ישראל לא שיחקה כאן משחק בינלאומי - והספירה המצערת הזו כנראה תימשך לזמן הקרוב (הלוואי ואתבדה).
לראשונה מזה המון זמן, היתה ציפייה אמיתית לראות את נבחרת ישראל. כן, לא בדיוק מאהבת מרדכי, ובעיקר משנאת המן - אבל ספורט אמור להיות המקום הנקי שדרכו עוברים גם רגשות כאלה. זה המקום המוגן שבו אנחנו יכולים להרגיש כעס, זעם, שנאה ואפילו את המילה המגונה "נקמה".
לא אדבר בשם אחרים, אני - החתום מטה - רצה לנקום. רצה לראות את האירים הזחוחים והבורים נענשים על התבטאויות מפוצצות בהתנשאות, שמסריחות מחוסר ידע, ובעיקר נגועות באנטישמיות ישנה וטהורה. כזו שמסוגלת להגדיר "רצח עם" את ההתגוננות של מדינה מפני ניסיון רצח עם אמיתי, שקרה בעוטף עזה - לפני שלוש שנים.
היתה להם הזדמנות אדירה לכסות על מרחק גיאוגרפי ומרחק כרונולוגי. כן, לא היינו יחד באצטדיון, אבל היינו יחד סביב התחושות. היינו ביחד ברגע הזה, והאמנו שהנבחרת מסוגלת - שוב - להיות רלוונטית לאנשים שהיא השאירה מאחור (שלא בטובתה). ובמילים הרבה יותר פשוטות - רצינו ניצחון אחד בשבילנו. בשביל הנפש הישראלית הקולקטיבית הפצועה, שטראומת המלחמה עדיין חיה בתוכה, שעדיין נתקלת מול אנשים אטומים ורעים - שהשנאה מעוורת את עיניהם.
יותר גדול מכדורגל (אודי ציטיאט, דברצן)
זהו, לדעתי, עומק הכאב והתסכול שמביא איתו הלילה ההוא בדברצן. כי זה היה אמור להיות המשחק שבו נבחרת ישראל אמורה להביא איתה מעט שאר רוח - משהו שהוא גדול מכדורגל. זה היה בדיוק הזמן להוציא מהבוידעם את המילים הקלישאתיות כל כך על "הקרבה" ו"נשמה", ולהפוך אותן שוב למשהו שמשחקים איתו. הדרישה היתה קולקטיבית, והגיעה כמעט מכל העם - בספורט אפשר לנצח ואפשר להפסיד (מי כמונו יודעים), אבל לפחות תילחמו.
זו אולי הטענה הכי גדולה שיש לי לחבורת השחקנים (האהובה, יש לציין) שעלתה אמש לדשא. לא אני זה שאכנס לניתוחים טקטיים - יש גדולים ממני שעושים ויעשו זאת. אבל מה שהכי הפריע זו הקלות הבלתי נסבלת שבה שלושת השערים הללו הובקעו. כדורגל כנראה שאין לנו - את הדבר הזה הפנמנו מזמן. אבל מה שכן רצינו לראות זה את תחושת האכפתיות. את הלחימה וההקרבה, את התחושה שהזעם שאנחנו הרגשנו - מחלחל גם אליהם.
הנתון שאני לוקח איתי מהמשחק הוא שנבחרת אירלנד, הפריבילגית, שהובילה 0:3 בדקה ה-25, סיימה את המשחק עם שני כרטיסים צהובים. לנו, לעומת זאת, יש אחד (וגם הוא הושג ממריבה מיותרת בין רז שלמה לאדם אידה, שחקן הנבחרת האירית). צהוב אחד ויחיד בתשעים דקות שבהן הנבחרת היתה אמורה להילחם קודם על הכבוד שלה. על הכבוד שלנו. על הדבר הזה שנקרא "כבוד לאומי".
אני לא טוען שלשחקני נבחרת ישראל לא היה אכפת, או שהם לא רצו לנצח. אבל הם בוודאות רצו פחות מהיריבה שלהם. ואם במשחק כזה, אחרי סוף השבוע הארוך שעברנו, אחרי כל כך הרבה התגרויות ומילים דוקרות כסכין, כל כך הרבה כעס עצור שהיה לנו בלב - זו התוצאה, אז אולי אני זה שלא מבין כלום.
מפתה מאוד לקחת את המשחק הזה ולייחס אותו לשחקנים שלא היו בהרכב, או שלא זומנו לסגל. מפתה מאוד (כמו שכבר ראיתי) להטיל את האשמה על המאמן, רן בן שמעון, או על השחקנים לבדם. אני רוצה לדבר על קולקטיב - אני רוצה לדבר על נבחרת שלמה שהיתה לה סוף סוף הזדמנות להיות רלוונטית שוב לחיים שלנו, שהצליחה (בדרך לא דרך) לאחד מדינה שלמה סביבה, להביא את כל האנשים סביב המסך ברגע הנכון - ואז לבעוט בדלי בצורה כל כך מבאסת, כל כך מדכאת וכל כך משפילה.
הנבחרת סיימה עם כרטיס צהוב בודד (אודי ציטיאט, דברצן)
ואחרי כל הצער הזה, מגיע כל הכבוד לאירלנד. אדם הגון צריך לדעת לכבד גם את היריבים שלו - והם שיחקו אותה בענק. הם הפילו את הנבחרת שלנו בפח עם הפרובוקציות ומסיבות העיתונאים והמילים שדקרו לנו את הלב, הם שיגעו אותנו שלשום עם "כן יהיה משחק" ו"לא יהיה משחק" - הם עשו את הפשע המושלם. כי הם עלו מרוכזים יופי - מדויקים, וגאים, ושיחקו כמו כאלה שבאים לנצח. זה אנחנו ששוב מצמצנו מול השגעת והקרקס, שבאנו לא מוכנים למשחק שהוא הרבה יותר מכדורגל.
רן בן שמעון, כנראה, בכל מקרה לא ימשיך אחרי הקמפיין הנוכחי של נבחרת ישראל. השחקנים יחזרו לקבוצות שלהם בישראל ובעולם הגדול, ואנחנו שוב נחשיב אותם לכוכבים בפעם הבאה שהם יבקיעו שער - בטח אם זה יהיה לזכות הקבוצה שאנחנו הכי אוהבים. ורק אנחנו ניזכר בלילה הכואב הזה, שבו הנבחרת שוב נתנה לנו להאמין - ושוב אכזבה את כולנו. לכישלון הזה לא יהיה אף אבא. הוא יישאר יתום לעד. הדבר היחיד שיישאר אחרי המשחק זה עוד קרע ביחסים שבין נבחרת ישראל לבין מי שאמור להיות המנוע שלה - עם ישראל.
ואת זה, גם ניצחון מול קוסובו לא יוכל לתקן.