לא קל להיות אוהד של נבחרת ישראל. ההיסטוריה של היחסים בין הקהל לבין הנבחרת שלו הם בדרך כלל רוויי החמצות, כאבים, אכזבות וטרגדיות ספורטיביות. רוב אוהדי הנבחרת שאינם בני 60 ומעלה לא ראו הצלחה אמיתית, וגם רגעי השיא היו בדרך כלל הבזקי אור חולפים.
אבל משהו מרגיש שונה בקמפיין הזה. לא ברמת התוצאות, כי הן תמיד היו אפורות ולא ממצות את הפוטנציאל - אלא ברמת האווירה מסביב. נבחרת ישראל אולי היתה חלשה בעבר, אבל ספק אם אי פעם היא הרגישה כל כך לא רלוונטית. נבחרת לאומית מקבלת את האור והאנרגיות שלה מהציבור שעומד מאחוריה - הוא זה שאמור לספק לה את הדלק להמשיך. וכאן, נראה שטיפות הדלק האחרונות אוזלות.
יש לכך, כמובן, גם סיבות אובייקטיביות. הריחוק הפיזי והעובדה שכבר יותר משלוש שנים לא היה כאן משחק נבחרת בינלאומי, בגלל המלחמה - מקשים על החיבור בין העם לשחקנים שמייצגים אותו. אבל חייבים להודות שהניתוק הולך ומתגבר גם בגלל התנהלות פשוט לא טובה מספיק. הן בבחירת השחקנים, גם בהתנהלות מול השחקנים - ובוודאי בשיווק הנבחרת החוצה, היא לוקה פעם אחר פעם.
תמיד יש דיונים ותלונות סביב השחקנים שמזומנים לסגל - גם בנבחרות יותר גדולות. אבל קשה להתעלם מהתחושה העקבית, ששחקנים לא הרוויחו את המקום שלהם בנבחרת. "נבחרת" כשמה כן היא - אמורה לבטא את המקסימום הקיים מקרב שחקני הכדורגל בישראל. הנבחרים, הטובים ביותר שקיימים.
האם זימון חמישה שחקנים ממכבי חיפה, קבוצה שפתחה את העונה רע מאוד ובוודאי חלשה במשחקים האחרונים, עומד בקריטריון הזה? האם ירדן שועה, שנמצא בכושר לא טוב ובקושי משחק בבית"ר ירושלים, שווה את המקום שלו בנבחרת ישראל? יש תחושה הולכת וגוברת ששחקנים מקבלים את החולצה של הנבחרת מסיבות יחצ"ניות - ולא מסיבות מקצועיות. וגם זה תורם לחוסר האמון הגובר סביב הנבחרת.
וגם רן בן שמעון, המאמן הלאומי, תורם לניתוק הזה. כשהוא אומר אחרי המשחק ש"אלו ששיחקו, עשו משחק מדהים", יש תחושה שהוא ואנחנו לא ראינו את אותה התמונה. כי בעיני רוב הקהל, גם הערב היא לא קרובה למצות את הפוטנציאל הגלום שיש בתוכה. שלוש נקודות בקמפיין שלם ושני שערי זכות - זה משהו שאובייקטיבית אי אפשר לקבל, וגם אי אפשר לשווק כ"הקרבה בתנאים קשים".
משחק מדהים? לא הרגשנו ככה. בן שמעון (צילום: אודי ציטיאט)
אף אחד לא מצפה כבר מנבחרת ישראל לנצח או להיות הישגית. אנחנו בהחלט מבינים את מקומנו בשרשרת המזון, יודעים איפה אנחנו עומדים בדירוג פיפ"א, לא נולדנו אתמול וכמי שרואים את הנבחרת עשרות שנים - אנחנו מבינים בדיוק שאנחנו לא באמת טובים במשחק הזה שנקרא כדורגל.
אבל היו תקופות שבהן, על אף הדלות שתמיד היתה, הנבחרת ידעה להתחבר ללבבות. כזו שמילאה פה אצטדיונים, שייצרה כאן שיח, שאפילו גרמה לנו להתאכזב כמו שצריך. שיכולנו לכאוב איתה, להרגיש מתוסכלים. היום, את כל החליפה אדישות כוללת. שום דבר בנבחרת ישראל הנוכחית כבר לא מייצר רגש - אפילו לא רגש שלילי. כמאמר השיר שכתבה טיפקס לפני כמעט 30 שנה, זה הכל סתם.
כמה סמלית היא העובדה שהנבחרת שיחקה היום בשעה 16:00 אחר הצהריים. שעה שבמסגרתה, חלק לא קטן מהישראלים בכלל לא יכולים לראות את המשחק - בגלל השבת. היא היתה רחוקה מהלב, ואחר כך גם רחוקה מהעין. גוף חסר חשיבות, שקשה לאהוב אותו באמת. נבחרת שאמנם לובשת את דגל הכחול לבן, אבל מרגישה רחוקה שנות אור מהדופק הישראלי.
וכן, אולי עבר זמן מאז - אבל קשה למחוק את הרושם מהתבוסה מול אירלנד. רגע שבו לנבחרת היתה הזדמנות לרכוש מחדש את האמון של הישראלים, רגע שבו כל המדינה ישבה מול המסך והאמינה בנבחרת שלה - שסוף סוף תתן לנו את הקתרזיס הראוי, אחרי ההשפלה שהאירים העבירו אותנו למשחק. כולנו זוכרים איך זה נגמר: בהתרסקות כואבת. בתבוסה מחפירה. באחד הלילות הכי כואבים של נבחרת ישראל לדורותיה.
זו צריכה להיות המשימה מספר אחת של פרנסי ההתאחדות לכדורגל מכאן והלאה: לייצר מחדש את הקשר הזה. להחזיר משהו מהאהבה הישנה שהסעירה כאן לבבות - עד ממש לא מזמן. לחבר בין נבחרת ישראל לעם ישראל. בלי החיבור הזה, היא תישאר הערת שוליים בלו"ז הישראלי - שחוץ מהשם "ישראל", לא נשאר מאחוריו שום דבר אמיתי.