הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

"השפתיים התייבשו, הידיים קפאו. התכוננתי לגרוע מכל"

אלון תורג'מן חלה בקורונה וחווה התקף חרדה שגרם לו לרדת למחתרת. כעת הוא נחשף ומספר בקול רועד על מה שעבר: "לא הצלחתי לנשום. אם אחותי לא הייתה עונה לי אני לא יודע איך זה היה נגמר. הייתי כל היום לבד בחדר, לא הצלחתי לסגור עיניים". מונולוג מצמרר

גיל לוין
גיל לוין  27.09.20 - 12:31
(getty)
(getty)
בלעדי
תחילת כתבה

"משנייה לשנייה לא הייתי יכול לנשום. ראיתי הכל לבן. השפתיים שלי הפכו יבשות, הידיים קפואות והזעתי. לא הצלחתי לחשוב על כלום, לדמיין כלום. הכנתי את עצמי לגרוע מכל". כשאלון תורג'מן אומר את המילים האלו, הקול שלו רועד. הוא מתאר סרט אימה שהפך למציאות, נקודת השבר והרגע הקשה בחייו, כשהקורונה תפסה אותו לא מוכן.

"אני זוכר שקראתי לפני שלושה חודשים כתבה על אנחל די מריה, שחווה התקפי חרדה ודיכאון בגלל הקורונה", ממשיך תורג'מן במונולוג המצמרר, "באותו זמן, כשקראתי את הכתבה, אמרתי לעצמי 'וואלה, יש לו הכל בחיים, הכל. הקורונה זה מה ששבר אותו? בגלל קורונה אתה לא מצליח להירדם בלילה? חשבתי שזה מוגזם. לא דמיינתי לעצמי עד כמה זה יכול לקרות לכל אחד".

עד היום אף אחד לא ידע שתורג'מן נדבק בקורונה. הוא העדיף לשמור את זה בסוד, אולי כי לקח לו זמן לעכל את מה שחווה. לפני קצת יותר מחודש החלוץ סיים חצי עונת השאלה מוצלחת בוויסלה קראקוב. הוא חזר לעצמו, נראה טוב וכבש 6 שערים ב-9 הופעות. כשהעונה הסתיימה, החל המשא ומתן החדש במטרה לסכם את תנאיו לעונה נוספת בפולין. ועד שיושג סיכום כזה, חזר לאוסטריה וינה.

"בקראקוב היה לי ממש טוב, ראו שאני פורח שם. אבל הדברים עדיין לא היו סגורים, לא ידעתי לאן זה הולך ובינתיים עברתי לגור במלון בוינה עד שאדע מה קורה", מתחיל תורג'מן ומגולל מה עבר עליו בקיץ הנוכחי, "ואז התחלתי להרגיש לא טוב. הייתי חלש, וסבלתי מכאבי ראש עם חום לא גבוה במיוחד, 37.5 מעלות. האמת? לא תיארתי לעצמי, לא עבר לי בראש בכלל שזה יכול להיות קורונה, חשבתי שזאת סתם חולשה או וירוס רגיל".

"עד אותו יום חשבתי שכל עניין הקורונה יצא מפרופורציה, שזה וירוס רגיל. כל אחד בעונות מעבר מקבל וירוס או מצטנן, זה נורמאלי", מסביר החלוץ, "באוסטריה וינה עושים לכולם בדיקות קורונה באופן קבוע אחת לשבוע וחצי, ככה הם מצליחים לשמור על הדברים בשליטה. אז עדכנתי את הרופא של הקבוצה וביקשתי להגיע להיבדק לבד".

"באותו הערב הרופא סימס לי שאני חיובי ושיתקשר אלי מאוחר יותר עם הוראות. בהיתי בהודעה והייתי בהלם. אבל אמרתי לעצמי שזה לא נורא, אני אעבור את זה טיק-טק. הרופא ביקש שאשאר בחדר במלון, הסביר לי שמעכשיו אין לי מגע עם אף אחד וביקש שאעביר רשימה של כל האנשים שפגשתי בתקופה הזאת".

"הלילה הראשון עבר ממש סבבה, אני זוכר שדיברתי עם החברים שלי בטלפון, צחקנו על זה יחד, לא עשיתי מזה סיפור. בבוקר שלמחרת זה נפל עלי. חוויתי משהו שלא ידעתי שקיים, ההרגשה הכי קשה שאפשר לחוות, לא משנה מה אמרו לי ומה סיפרו לי, לא היה לי מושג כמה זה יכול להיות נורא ובטח שלא תיארתי לעצמי עד כמה שזה נפוץ".

"התעוררתי בבוקר להניח תפילין ולהתפלל ופתאום הנשימות שלי נהיו כבדות, נהייתה לי סחרחורת, וזה הלך והתגבר עד שלא הצלחתי לנשום. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה קורה לי. משנייה לשנייה ראיתי הכל לבן. השפתיים שלי היו יבשות, הידיים קפואות והזעתי. לא הצלחתי לחשוב על כלום, לדמיין כלום. הכנתי את עצמי לגרוע מכל. בנקודה הזאת עלתה לי המחשבה שאולי אני בדרך למכונת הנשמה עם כל מה ששומעים על קורונה. המחשבות רצות כמו בסרט נע, אי אפשר לשלוט בזה".

"הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להתקשר לאחותי, אם היא לא הייתה עונה לי אני לא יודע איך זה היה נגמר. כשהיא ענתה אמרתי לה שלא טוב לי, שאני במצוקה. סיפרתי לה מה קורה לי ומה אני מרגיש וביקשתי שתתקשר מיד למלון ותבקש ממישהו מהלובי שיעלה, שאני לא נושם. לה זה היה כבר ברור שאני חווה התקף חרדה".

"היא אמרה לי: 'אני צריכה שתשב ותקשיב לי. אל תדבר, תעצום את העיניים', ובינתיים הלב עומד להתפוצץ והדופק ממשיך לעלות, ביקשתי שלא תפסיק לדבר. היא הסבירה לי מה היא חושבת שקרה לי. סיפרה לי שזה נורמלי, שהרבה אנשים חווים את זה, בעיקר בקורונה, ושאני צריך להירגע. ברגע הזה נפל לי האסימון וכל מה שחשבתי עליו הייתה הכתבה עם די מריה, על הקורונה, החרדות והדיכאון, הבנתי שזה מה שאני עובר".

"השבעתי אותה שתישאר זמינה אלי למקרה שהחנק יחזור. כשהוא חזר, היא אמרה לי דברים טובים. הזכירה לי את כל מה שעשיתי והשגתי, וסיפרה על איך שכולם מתגעגעים אלי ותומכים בי. אבל הראש שלי לא בשיחה, לא הצלחתי להקשיב. הייתי כל היום לבד בחדר. מתהפך מצד לצד. הטלוויזיה עובדת, אבל הראש שלי רץ ועד שלא הופיע אור בחוץ לא עצמתי את העיניים".

"באחת השיחות ביקשתי מאחותי להתקשר לחברת תעופה ולהשכיר הרגע מטוס פרטי. אני חוזר לארץ, לא עניין אותי כלום. לא חוזה, לא הכסף, אני רק רוצה הביתה ועכשיו. היא הסכימה אבל ביקשה שאקח את הזמן עד סוף היום. היא נתנה לי את ההרגשה שבאמת יש לי דרך מילוט מהדבר הזה ושמטוס הביתה הוא בהישג יד. זה הרגיע אותי".

"בימים שאחרי דיברתי הרבה בטלפון עם אנשים שאני אוהב ושמעלים לי את המצב רוח, לאט לאט התסמינים חלפו, הזמן של הבידוד התקצר, ספרתי את הימים לאחור והתקפי החרדה דעכו. עכשיו, הטראומה הזאת אמנם מאחורי, אבל הצלקת נשארה. זה משהו שאני אפחד לעולם שיתקוף אותי שוב, אבל אני חושב שאצליח להתמודד איתו טוב יותר בעתיד".

מעבר לפורקן הנפשי, תורג'מן מקווה שהסיפור שלו יגרום לאנשים להבין כמה זה נפוץ: "מאז היה לי חשוב לדבר ולשתף וגיליתי שפשוט כל אחד עבר את זה. דיברתי עם חברים שלי שהם אנשי עסקים וזמרים מוצלחים, האחד קיבל את זה לפני פגישה סופר חשובה והשני לפני הופעה מול אלפיים אנשים. קראתי ששבעים אחוז מהאוכלוסייה יחוו סוג של התקף חרדה כזה או אחר מתישהו בחיים ופשוט אף אחד לא מדבר על זה. אנשים צריכים להפסיק לחשוש, ולהבין שזאת לא בושה. אם מישהו עובר דבר כזה הוא חייב לדבר עם האנשים שעושים לו טוב, לדבר ולספר. זה יכול לקרות לכל אחד וזה קרה גם לי".

בינתיים, בעוד בליגה האוסטרית מצליחים להשתלט על התפשטות הקורונה ובכל המדינה ישנם כ-600 חולים חדשים מידי יום, מספרים שבארץ יכולים לחלום עליהם, הליגה הישראלית מתקשה להתמודד. בימים אלו ישנם כ-8,000 חולים מאומתים בישראל מדי יום, והעונה הופסקה. לדעתו של תורג'מן, יש רק אופציה אחת.

"המצב הזה עצוב, הסיטואציה שאין קהל במגרשים, זה מרגיש כמו משחק אחר, ספורט אחר. זאת לא אותה תשוקה וזה לא זה. מצד שני, אסור להפסיק את הליגה כי יש משפחות שלמות שתלויות בכדורגל. וגם לשחקנים, כשאין להם את השגרה של הכדורגל, קל ליפול ולשקוע, כמו שקרה לי כשהייתי מנותק מהסביבה שלי. אני חושב שבסופו של דבר כולם ידבקו, וכל אחד יקבל את זה אחרת. חשוב להיזהר, להישמר ולהיצמד להוראות, אבל צריך להמשיך את החיים".