מואנס דאבור, אני הראשון להבין את הזעם והכעס שלך. בלי להשוות או לעשות הקבלה, כולנו קיבלנו את אותן שריקות בוז במהלך הקריירה שלנו. כל אחד חווה קשיים במסגרת שלו, במיוחד אם באת מיישוב ערבי. כל ערבי במדינה הזאת יבין מה הכוונה ולמה הכוונה. ערבים במדינת ישראל עושים הכול כדי להגיע רחוק, מאמץ כפול. אז לתת לשריקות בוז לקפל אותך? לפגוע לך בקריירה? ממש לא. מואנס, ממשיכים. הולכים לכיוון אלה ששורקים בוז ופשוט מסתכלים להם בעיניים, מסתכלים קדימה ומתעלמים.
יש אירוע אחד, או בעצם משפט אחד, שאני זוכר במיוחד. כשהגשתי את מבזק החדשות הראשון שלי בחדשות 12, לפני יותר משש שנים, התקשר למערכת אדם אנונימי ודרש: "תורידו את המחבל הזה מהמרקע".
עם הזמן התחלתי לעשות גם הרצאות בבתי ספר בחברה הערבית, וגם בחברה היהודית. באחד המקרים נכנסתי לאולם מלא בתלמידים ועליתי לבמה. עוד לפני שאמרתי שלום, קם אחד התלמידים ואמר: "למה שאני אשאר באולם ואשמע אותך. הערבי היחיד שאני מכיר זה ההוא שעובד אצלנו בגינה". הוא לקחת את עצמו ויצא מהאולם יחד עם עוד שני תלמידים. זו שריקת בוז לפרצוף, עוד לפני שריקת הפתיחה.
לקחתי את זה קשה, אך החלטתי להרים את עצמי. התעלמתי מאותם תלמידים והמשכתי עם הקהל באולם. דיברתי איתם על פוראת הצעיר מטורעאן שעשה את כל הדרך מלמטה עד לאיפה שאני נמצא היום. למרות הקשיים ואבני הנגף, אכן הגשמתי חלום.
מואנס, מה נגיד לצעירים ולילדים? שצריך להיכנע לגזענים ולהרים דגל לבן מול אותם שורקי בוז? לאפשר להם לצאת מהאירוע כשידם על העליונה? אחרי כל כך הרבה השקעה, לא עוזבים ולא נוטשים את הספינה. לא בורחים מהאתגר החשוב הזה - לשחק בנבחרת ישראל. איזה מסר עובר לצעירים בהחלטה הזאת: ערבי-ישראלי צריך להיכנע? לברוח?
דאבור. איזה מסר הוא מעביר לילדי החברה הערבית? (אלן שיבר)
אני, כערבי שנולד במדינה ובארץ הזה, תושב הצפון, יודע איזו דרך קשה אנחנו עוברים כדי להגשים את החלום שלנו. אנחנו רוצים לסמן "וי", לתקוע את הדגל על גבעת ההצלחות. ההחלטה שלך לפרוש ולהרים דגל לבן מול הגזענות זו בריחה, שלצערי תאכזב מאוד, בראש ובראשונה, את הצעירים הערבים שתלו בך ובהצלחתך תקוות. אוי לנו אם נברח מהשלמת התהליך החשוב הזה בגלל שורקי בוז באיצטדיון. התשובה לגזענות הזאת הייתה צריכה להיות בקריעת רשתות על הדשא הירוק בסמי עופר, באיצטדיון טדי ובכל מקום. המענה צריך להיות במגרש הכדורגל.
מואנס, הפעם אכזבת. אכזבת את אותו ילד מנצרת, הנערה מירכא והצעירים מהיישובים הערביים שאוהבים כדורגל וחלמו יחד איתך את החלום. ההצלחה שלנו נמדדת על פי התגובה לאירועים קשים מן הסוג הזה ולא בשיא ההצלחה. לנו, כערבים, שריקות הבוז מגיעות בכל אירוע ביטחוני. הרוטינה הקבועה חוזרת: תמיד אני נשאל מה דעתי על האירועים, כאילו אני אחראי למעשיהם של אחרים. אנחנו מותקפים אחרי כל פיגוע ובכל תקופה של רגישות ביטחונית.
אנחנו כן אחראים על מעשינו, על ההחלטות שלנו ועל מה שאנחנו כותבים. אם פרסמת, תתמודד עם זה בלי לברוח. תגיד שאתה לא חוזר בך, שאתה הולך עם האמת שלך. זה מה שצריך להגיד לאותם שורקי בוז. להתמודד עם התגובה ולא לברוח.
חבל על ההחלטה הזאת, מואנס. יכלת ללכת עם מה שכתבת עד הסוף, כחלק מההצלחה שלך, בלי זגזוגים. הפרישה הזאת היא כרטיס אדום לזאטוטי הכדורגל בחברה הערבית.
*הטור המקורי פורסם ב-N12
דאבור. הפרישה - כרטיס אדום (אודי ציטיאט)