את שחקני הכדורגל אנחנו מכירים בעיקר ממה שקורה על המגרש ואולי גם ברשתות החברתיות. מבחוץ זה נראה נוצץ. התהילה, הכסף, האהבה הרבה שמורעפת עליהם. אבל יש גם צד פחות שמח לעולם הזה. כזה שלרוב לא נמצא באור הזרקורים ונדירים המקרים שהוא מתגלה אלינו כפי שנחשף על ידי מרקו ואן באסטן, אגדת העבר של מילאן נבחרת הולנד.
ואן באסטן היה אחד מאותם שחקנים מיוחדים שמגיעים פעם בעשור. בגיל צעיר הוא קטף תארים קבוצתיים ואישיים, כולל שלוש זכיות בכדור הזהב, אבל נאלץ לפרוש בגיל 31 אחרי שנתיים בהן ניסה להתאושש מפציעה בקרסול.
בראיון ארוך ומקיף לתקשורת האיטלקית, סיפר ואן באסטן על תהליך הפרידה הארוך והכואב מהמשחק, והתחיל במשחק הפרידה שלו: "זה היה עצוב. ניסיתי לא להסתכל ישירות בעיניים של חבריי לקבוצה בגלל שהבטחתי לעצמי לא לבכות. זו לא הייתה מסיבה. הייתה עצבות בכל מקום. של הקהל ושלי. רצתי כי לא רציתי להראות לכולם שאני צולע. הייתי שם, אבל לא הרגשתי שאני באמת שם. הייתי אורח בהלוויה של עצמי".
במדי מילאן. "הייתי אורח בהלוויה של עצמי" (Getty)
"באותו ערב חשבתי שכדורגל הוא כל החיים שלי ועכשיו החיים שלי בזבל", המשיך ואן באסטן, "הייתי רק בן 31 ולא הייתי יכול לשחק יותר. הכבד שלי קרס מכל משככי הכאבים שלקחתי. היו לי כאבים משוגעים בקרסול המקולל. הייתי נואש. מאוחר יותר, כשיצאתי מזה, הבנתי שחוויתי משהו שדומה לדיכאון. באותו זמן לא הבנתי. הייתי מרוכז מדי בכך שהרגשתי רע. לא הבנתי למה זה מגיע לי. לעולם לא קיבלתי תשובה".
"כשהייתי צעיר הייתי משוכנע שאמשיך לשחק לעד. תמיד אמרתי לבני גילי שאפסיק לשחק בגיל מאוחר, כמו פרנקו בארזי ופאולו מאלדיני. האמנתי בזה. כשאתה צעיר, אתה מרגיש בן אלמוות. הקריירה שלי נקטעה בעוד באיבה. לא עזבתי את המשחק בשלום. אני לא מסתיר את העובדה שקשה לי להמציא את עצמי מחדש כאדם".
"הפסקתי לחשוב על מה יכול היה להיות רק בגיל 40. עד אז חשבתי על כך בכל בוקר. בעיקרון, הפסקתי לשחק בגיל 28. זכיתי בשלושה כדורי זהב. תראה איפה רונאלדו ומסי נמצאים הרבה אחרי גיל 30. המשפחה שלי ואשתי עזרו לי להתגבר. הייתי עול עליהם. אלו היו שנים קשות. אולי הייתי צריך להגיע לתחתית כדי להתחיל מחדש".
באיזו נקודה הוא הבין שהגיע לתחתית? ואן באסטן מספר: "יום אחד הגעתי הביתה מאיזה אירוע קידומי, יצאתי מהמכונית. אנג'לה, אחת הבנות שלי, רצה אליי כדי לחבק אותי. היא החזיקה את הקביים ומסרה אותם אליי בטבעיות. היא הייתה רגילה לראות אותי ככה. לא הייתי יכול לסבול את הרעיון שהילדות שלי חשבו שאבא שלהן צולע. הרמתי את הטלפון והתקשרתי לרופא".
"קיבלתי את ההצעה שלו "לחסום" את הקרסול שלי. הוא התחבר לשאר הרגל שלי. אני לא יכול לקפל אותה או לסובב אותה יותר. אני לא יכול לרוץ, אבל אין לי כאבים. מאותה נקודה התחלתי לחשוב על עצמי כאדם שיש לו חיים לפניו ולא נכה עשיר ומפונק שבוכה על מר גורלו".
אחרי קריירת המשחק, אגדת העבר עוד ניסה לטפח קריירת אימון, אבל גם היא לא החזיקה מעמד זמן רב: "היו לי התקפי חרדה ופאניקה קבועים. לפני מסיבות עיתונאים הייתי שוכב על הרצפה בחדר ריק ומחפש לשאוב כח לצאת החוצה ולענות על הביקורות. חוסר הבטחון מהרצון לשלוט על הכל. לא הייתי מרוצה אף פעם. הייתי פנאט של כדורגל. באחד ממשחקי החוץ של נבחרת הולנד, הגעתי לנמל התעופה במינסק וכולם התחמקו ממני כאילו הייתה לי מחלה מדבקת. תחושת הבדידות הכבידה עליי. החלטתי שזה הספיק לי".
קרויף. "אני מתגעגע אליו" (Getty)
החרטה הכי גדולה שלו, מספר ואן באסטן, היא העובדה שלא נפרד כראוי מיוהאן קרויף: "הוא האליל שלי, המורה שלי, החבר שלי. הוא מת לפני שהייתי יכול לספר לו כמה הוא היה חשוב עבורי. הייתי צריך להיות מנג'ר אייאקס כשהוא היה מנהל מקצועי, אבל הוא השאיר אותי בחוץ. לא הבנתי למה. אולי זו הייתה דרך להגן עליי. הלכתי אליו ואשתו זרקה אותי מהבית. אני מתגעגע אליו".
לגבי אריגו סאקי, מי שהיה המאמן שלו בשנותיו היפות במילאן, הדעה שלו מעט שונה: "הוא לא המציא כלום. השחקנים עשו אותו גדול. השחקנים יותר חשובים מהמאמן. מאמן טוב הוא מאמן שגורם להם לתת את הכי טוב שלהם, מבלי לכפות את הרעיונות שלו".
ואן באסטן משמש כעת כפרשן בטלויזיה ההולנדית וזכור בעיקר מכך שאמר "זיג הייל" כבדיחה בשידור ישיר: "זו סערה בכוס תה, זו הייתה בדיחה. לפעמים מישהו רוצה להיות שנון ובמקום הוא צריך לשמור על שתיקה". ואי אפשר בלי ההשוואה הבלתי נמנעת בין מסי לרונאלדו: "רונאלדו שחקן נהדר, אבל אלה שטוענים שהוא טוב יותר ממסי לא מבינים כדורגל או שיש להם אינטרס. מסי מיוחד, הוא בלתי ניתן לחיקוי ולא יהיה עוד אחד כמוהו, אולי פעם בחמישים שנה. הוא גאון כדורגל".