הכי מכולם: יוהאן קרויף, שילוב של קסם ואצילות

הולנד 74' הייתה סוג של פלא, ובמרכזה יוהאן קרויף. נדב יעקבי שב לרגעים בהם התאהב בכוכב המהפנט, נזכר בסרט "חולצה מספר 14" וחוזר למשחק היחיד שבו ראה אותו בגודל טבעי, דווקא במדי פיינורד. פרידה מגאון אמיתי, שכל ילד בשנות ה-70 חלם להיות כמוהו

נדב יעקבי
נדב יעקבי  24.03.16 - 17:00
תחילת כתבה

יוהאן קרויף היה גיבור ילדותנו. אלו היו שנות ה-70 התמימות, קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים. הכדורגל היה סם החיים שלנו, והכל התערבב לו ביחד, עם השירים של מייק בראנט וערבי הכיתה על הגשר מעל הפיצה בשכונה ה'.

קיץ 1974 היה יחיד ומיוחד. לא החמצתי אף משחק ביתי של הפועל באר שבע, בעונה שלפני האליפות הראשונה. רק שהמשחק במחזור הסיום של הליגה נפל על המשחק של הולנד נגד אורוגוואי במונדיאל בגרמניה. לא הייתה ברירה. אני והחברים ראינו את המחצית הראשונה של באר שבע, רצנו הביתה והצלחנו לתפוס את המחצית השנייה של הולנד. אבל את שני השערים של ג'וני רפ החמצנו.

נבחרת הולנד של 1974 הייתה סוג של פלא. כדורגל באמת מעולם אחר. לא הבנתי אז שאני רואה מול העיניים את מהפיכת הכדורגל הגדולה בהיסטוריה, את ה"טוטאל פוטבול" – אבל זה היה כל כך יפה ומקסים ומהפנט. ובמרכז הנבחרת המדהימה ההיא, שכל שחקניה לבשו חולצות כתומות צמודות, וכולם הסתובבו עם רעמות שיער של רוקרים, היה שחקן אחד, יחיד ומיוחד. צנום מכולם, יפה מכולם, שכל נגיעה שלו בכדור הייתה מחסירה ממני פעימה.

יוהאן קרויף היה האלוהים של הכדורגל. הוא היה בשתי רמות מעל כל יתר השחקנים ששיחקו סביבו או נגדו. הולנד הפסידה בגמר של אותו מונדיאל לגרמנים, אבל זה לא שינה מאומה מההערכה אליו. מילים לא יכולות לתאר את היופי, את האצילות, את הקסם, את הגאונות, את יוהאן. לראות אותו משחק, רץ, בועט בכדור, מוסר, זו הייתה חוויה אסתטית עוצרת נשימה.

באותם ימים, אחד הסרטים הפופולריים ביותר בבתי הקולנוע של באר שבע הקטנה היה "החולצה מספר 14". אני לא זוכר כמה פעמים ראיתי אותו בקולנוע "אורן" או "גילת". ובכל פעם התרגשתי ממנו מחדש.

עברו שנים והבטחתי לעצמי שאני חייב לראות את יוהאן קרויף משחק, ולו פעם אחת. באוקטובר 1983 הייתי בלונדון. טוטנהאם שיחקה אז מול פיינורד במסגרת גביע אופ"א. קרויף, אז כבר בן 36, עדיין היה שחקן ענק. בסיום העונה הקודמת אייאקס לא רצתה להאריך לו את החוזה, אז הוא עשה לקבוצת נעוריו "דווקא" וחתם ביריבה השנואה. מיותר לספר שבגיל 36 הוא סחף את פיינורד לזכיה באליפות ובגביע ונבחר ל"כדורגלן העונה".
אבל אני רציתי לראות את קרויף משחק, וזכיתי לראותו מבקיע שער טיפוסי (למרות שטוטנהאם עם גלן הודל הענק ניצחה 2:4).

כולם ידברו בימים הקרובים על קרויף המאמן, זה שהוליך את ברצלונה לזכייה ראשונה בגביע אירופה לאלופות ב-1992. ידברו על היוזמה שלו להקמת "לה מאסיה", ולכך שהוא האיש שבזכותו ובזכות המורשת שלו בארסה הפכה להיות הקבוצה הטובה ביותר בעולם. הכל נכון. אבל מבחינתי, יוהאן קרויף היה ונשאר לפני הכל כדורגלן גאוני, חד פעמי, בלתי נשכח ובלתי נתפס, כזה שכל ילד בשנות ה-70 חלם להיות כמוהו. ומי שלא ראה אותו משחק, הפסיד.

הדפס