עבודה בעיניים: למה ברצלונה מכרה את ארתור

השיקולים הכלכליים והקומבינה שלה ושל יובה. מבט לבפנים

אסף לירן
אסף לירן  29.06.20 - 18:13
תחילת כתבה

תסתכלו על התמונה הראשונה של הטור כאן למטה. ועכשיו על הטקסט. מוכנים? יאללה, חידה: זה פוטושופ או אמיתי? אם אתם חושבים שזה פוטושופ, ובכן, אתם טועים. זה אמיתי לגמרי. ולא רק שהכיתוב הזה - "What does mes que un club mean?" ("מה המשמעות של 'יותר ממועדון'?") - הופיע בקאמפ נואו בשלמותו, זה קרה בקיץ 2018. ביום שבו ארתור הוצג רשמית כשחקן ברצלונה, זו הייתה התפאורה.

לפני כן, כשעשה את דרכו משדה התעופה אל פראט בברצלונה אל מרכז העיר בפעם הראשונה, הקשר סיפר על הפרק החדש בקריירה. "הייתי צופה בהצגות של שחקנים בבארסה ומפנטז שאוכל לדבר ספרדית, לשחק שם ולומר 'ויסקה בארסה'", הוא אמר בהתרגשות לפני שהצביע על סמל המועדון שעל חולצתו, "עכשיו החלום שלי התגשם".

כשהגיע הרגע של ארתור ללבוש בלאוגראנה בפעם הראשונה, השמות צ'אבי ואינייסטה הוזכרו יותר מפעם אחת. את הדקות הראשונות שלו על הדשא בקאמפ נואו הוא הגדיר כ"רגע קסום שלא אשכח לעולם" ואת החיוך שלו אי אפשר היה לפספס. "זה היום הכי שמח בחיים שלי", הוסיף ארתור המאושר. הכל היה נראה מושלם.

מאז, וזה די מדהים, אפילו לא חלפו שנתיים והנה ארתור עומד לפני סוף דרכו בבארסה. אבל מה הפלא כשברקע, ביום ההוא, היו בקאמפ נואו כסאות צהובים שמרכיבים את הכיתוב שמוכיח: להנהלה של בארסה אין מושג. והיא אפילו לא מנסה להסתיר את זה.

אז מה בעצם גורם לז'וזפ מריה ברתומאו וחבריו לשלוח את ארתור - קשר בן 23 עם עתיד מבטיח, ששילמו עליו 31 מיליון יורו - ליובנטוס תמורת מיראלם פיאניץ' בן ה-30, ששיאו מאחוריו, ועוד דווקא עכשיו? במילה אחת: כסף. זה סיפור קצת מורכב, שאין בו אפילו אחוז אחד של שיקול מקצועי, אז הנה ההסבר.

אם פעם לה מאסיה הייתה מקור הגאווה של בארסה וספקית כישרונות לקבוצה הראשונה, היום מדובר במפעל לייצור שחקני העתיד של חטאפה. ובטיס. ורומא. פעם הם היו לובשים בלאוגראנה, היום רואים בהם לא יותר מאשר שקים מלאי שטרות. הם פשוט מספרים. ויש לזה סיבה. מאז שבארסה שינתה את סדר העדיפויות שלה - שחקני בית OUT, רכש IN - וזה קרה במשמרת של ברתומאו וסנדרו רוסל, היא הפכה לפצצה מתקתקת. החשיבה לטווח הארוך נבעטה מכל המדרגות לטובת ההישרדות הפוליטית של הנשיאים. ואיך עושים את זה? עם הטריק הכי ישן בספר: רכש מפוצץ שהוא בעצם ספין.

זה כמו השאלות האלה משיעורי מתמטיקה: 'רכבת יצאה בשעה X, מכונית יצאה בשעה Y, מתי הן ייפגשו?'. ברגע שבארסה החליטה לוותר על הקונספט של אמון בצעירים והחליפה אותו ברכש מאסיבי מדי שנה בסכומים מפלצתיים, היה ברור שהכסף ייגמר. השאלה הייתה רק מתי. והתשובה? מזמן. אפילו הרכש של אנטואן גריזמן התאפשר רק בעזרת הלוואה. בקיצור, המצב הכלכלי של בארסה גרוע. מאוד. ספק אם יש לה כסף להזמין ג'ירף. וברצינות, זה לא כזה רחוק מהמציאות.

כדאי להזכיר גם שבגלל מבנה המועדון - אין בעלים יחיד, יש סוסיוס שבוחרים נשיא - בארסה לא יכולה להיכנס להרפתקאות כלכליות, בטח אחרי שמתחה את השמיכה כל כך עד שנקרעה. משהו כזה יכול לסבך מאוד את ברתומאו ובעיקר להעמיד בסכנה את מה שהכי חשוב לו: להישאר בעמדת כח, כלומר לשרוד בשארית הקדנציה עד הקיץ הבא. מספיק להיזכר באינספור הפעמים שניסו לקדם את שיפוץ הקאמפ נואו בשנים האחרונות כשבפועל לא באמת זז משהו. אצטדיון קרויף כן הוקם, אבל בסופו של דבר הקאמפ נואו החדש הוא פרויקט הדגל של ברתומאו, ובמצב הכלכלי הנוכחי קשה לראות אותו מושלם אפילו בתור בדיחה. ואפילו לא דיברנו על הרצון להחתים את לאוטארו מרטינס. איך? שאלה טובה.

בכל מקרה, אחרי שלוקחים את כל זה בחשבון, קל להבין למה הנהלת בארסה הזו החליטה למכור את ארתור, נכון? אבל חכו, זה מסתבך. הנהלת המועדון - כמו ריאל מדריד, אגב - צריכה להעמיד מדי שנה ערבות ל-15% מההוצאות השנתיות, אלא אם הרווחים מהעונה שלפני עולים על הסכום הזה. זה מה שקרה בעונה שעברה, אבל העונה, הקורונה סיבכה את העניינים בשל אובדן הכנסות. מה עשו בהנהלה כדי להמנע מתסריט שבו הם צריכים לשלם את הכסף בעצמם? החליטו להגדיל את הרווחים על ידי מכירת שחקנים לפני סוף השנה הפיננסית ב-30 ביוני.

זה לא היה חייב להיות דווקא ארתור אלא כל אחד אחר שיכניס לבארסה את הסכום הדרוש ושמותיהם של פיליפה קוטיניו, עוסמן דמבלה, ארתורו וידאל, איבן ראקיטיץ' ונלסון סמדו עלו בשלב כזה או אחר. משבארסה לא הצליחה למכור מישהו מהם בסכום שרצתה - וזה מעולם לא היה הצד החזק שלה - הוחלט ללכת על ארתור, שהוא מטרה די קלה בסך הכל. לא כזו חוכמה גדולה לשחק אותה גיבורים על שחקן בן 23, אבל בואו, עקרונות והנהלת בארסה זה לא משהו שהולך ביחד. הקו הזה נחצה כבר מזמן, או כמו שאומר ג'ואי לצ'נדלר ב"חברים": "הקו הוא נקודה עבורך".

מרגע שהיעד סומן, ארתור נדחק מחוץ למועדון והופעל עליו מכבש לחצים עצום. הוא הבהיר לא פעם שהוא נחוש להישאר ולהצליח בבארסה, אבל באורח פלא כמעט כל פעם שזה קרה, צצו כתבות בתקשורת על "עתידו הלא ברור". גדולים מארתור נפלו קורבנות לפוליטיקה של בארסה - מיוהאן קרויף ועד פפ גווארדיולה - וגם הקשר הברזילאי החליט להרים ידיים בסופו של דבר. אחרי הכל, למה שמישהו ירצה להישאר איפה שלא רוצים אותו? ועוד כשברקע הצעה מיובנטוס לשלש את השכר שלו.

אחרי ההסכמה של ארתור לעבור ליובה, הוסר המכשול האחרון בעסקה, שבמסגרתה האיטלקים אמורים לשלם כ-70 מיליון יורו על הברזילאי כשפיאניץ' יעשה את הדרך ההפוכה תמורת 60 מיליון יורו. רווח של 10 מיליון לבארסה? ובכן, לא בדיוק. כשלוקחים בחשבון את השכר של שני השחקנים, ברתומאו וחבריו יוצאים גרוע עוד יותר מהטרייד הזה. ארתור הרוויח כ-2-2.5 מיליון יורו בבארסה, בעוד פיאניץ' השתכר כ-7 מיליון יורו ביובה וזה גם מה שהוא אמור להרוויח פחות או יותר בקאמפ נואו. בחישוב של הוצאות שכר לארבע שנים, נניח, בארסה הייתה אמורה לשלם לארתור 10 מיליון יורו, בעוד לפיאניץ' היא תשלם 28 מיליון. כלומר: בטווח הארוך בארסה הולכת לשלם יותר על שחקן ותיק, שמצטרף לסגל שחציו מעל גיל 30, מאשר על קשר שהיה אמור להיות אחד מעמודי התווך בעתיד שלה.

אבל הטווח הארוך, כמו שכבר הבנו, לא ממש מעניין את ברתומאו. הוא רק רוצה להגיע בשלום לקיץ הבא. ומכיוון שהוא לא ישתתף בבחירות, מה יקרה אחריהן פחות חשוב לו, בלשון המעטה. איך העסקה משרתת את נשיא בארסה בעתיד הקרוב? ההנהלה, כמו יובה, הולכת לשחק עם המספרים כדי להציג תמונה ורודה יותר מאשר היא באמת. הכל כדי לשפר מאזנים לפני סגירת השנה הפיננסית ביום שלישי. באופן כללי, ועוד רגע נרד לפרטים, שני המועדונים הולכים להצהיר על רווח של 50 מיליון יורו מהעסקה הזו. רק זה, ולא משנה איך מגיעים לזה, כבר אמור להעיד שמשהו כאן מסריח.

אז איך זה עובד? כשרוכשים שחקן עלות ההעברה מתחלקת פר שנה, בעוד כשמוכרים שחקן כל הסכום נכנס לחישוב מיידית. בארסה שילמה על ארתור 31 מיליון יורו ב-2018 והוא חתם לשש שנים. בחישוב שנתי הוא עלה 5.1 מיליון יורו ומכיוון שעברו שנתיים זה 10.2 מיליון. נותר 20.8 מיליון יורו שבארסה מחשיבה כהוצאות על ארתור בארבע השנים הבאות. עכשיו, אם בעסקה יובה משלמת על הברזילאי 70 מיליון יורו, מינוס 20.8 יוצא כ-50 מיליון יורו שמדווח כרווח.

אותו דבר ביובה: פיאניץ' הוחתם תמורת 35 מיליון יורו ב-2016 וקיבל חוזה לחמש שנים. בחישוב שנתי זה 7 מיליון יורו, ו-14 מיליון לשנתיים. כלומר נשאר "לשלם" 21 מיליון. עכשיו, בקיץ 2018 הוארך חוזהו של הבוסני עד 2023 אז החישוב השנתי החדש הוא 4.2 מיליון. לשנתיים זה 8.4 מיליון, כך שבשארית החוזה נותר "חוב" של 12.6 מיליון. אם בארסה משלמת 60 מיליון יורו על פיאניץ', אז הרווח שעליו מדווחת יובה הוא כמעט 50 מיליון (47.4).

כל זה כשר, אבל מסריח. והאמת, קצת מפחיד. בתור אוהד, לגלות שכל שחקן בבארסה (פרט למסי, מארק אנדרה טר שטגן, אנסו פאטי וכנראה פרנקי דה יונג) יכול בכל רגע למצוא את עצמו על מטוס בדרך החוצה בלי קשר ליכולתו דרך טריידים ביזאריים כאלה ואחרים, זה די מטורף. זה גם גורם לך לשאול את עצמך עד כמה עמוק הבור. ומההיכרות עם הנהלת בארסה, ספק אם אפשר לראות את התחתית.

הכתבה מתוך עמוד הפייסבוק: Barca Story, עמוד הפייסבוק עם כל הסיפורים שלא הכרתם על ברצלונה