מלחמת האינסוף: כשהתסכול הציף את ליאו מסי

הפעם הראשונה שראיתי את מחאת המטפחות הלבנות בקאמפ נואו מקרוב הייתה במאי 2009, בעונה הראשונה של פפ גווארדיולה כמאמן ברצלונה. האליפות כבר הובטחה לפני כן והפוקוס היה על גמרי ליגת האלופות מול מנצ'סטר יונייטד וגביע המלך מול אתלטיק בילבאו, מה שהוביל באופן טבעי להרכב משני. סמואל אטו ואריק אבידל פתחו ולצידם כמה מחליפים וחבורת ילדים, כולל הכישרונות הצעירים בוז'אן קרקיץ' ופדרו.

אלה לא היו 90 הדקות הכי מלהיבות לאוהד במשחק הראשון שלו בקאמפ נואו וגם היריבה – אוסאסונה – לא הייתה ממש אטרקטיבית, אבל חגיגות האליפות בהמשך הערב חיפו על כך. ועוד איך. בארסה הפסידה 1:0, אבל התוצאה לא עניינה אף אחד. ולא רק בגלל שהמשחק היה לפרוטוקול או הגמרים שבהמשך הדרך. בסיום היו שתי תמונות שנצרבו בזיכרון מהמשחק הזה, ולשני הרגעים האלה היה משהו משותף.

הראשון שבהם הגיע כמה דקות בתוך המחצית השנייה, כשפפ פנה לספסל ושלף ממנו שחקן אלמוני אפילו יותר מאלה שהיו על הדשא. סילביניו ירד ואת מקומו תפס בלם צעיר עם החולצה מספר 46. ביציע האוהדים ניסו לחבר שם לפנים הלא מוכרות, ורק לאחר מכן התברר הפיתרון לתעלומה: מדובר במארק מונייסה בן ה-17.

בדקה ה-81 אוסאסונה יצאה להתקפה מתפרצת, אנטוניו הידאלגו נשלח באגף השמאלי, מונייסה ניסה לעצור אותו והכשיל אותו. הוא ראה כרטיס אדום ותוך שנייה כל האצטדיון נדלק. על הספסל זעמו על השופט, פפ עודד את מונייסה בדרכו למנהרה והאוהדים הגיבו בבוז רועם. מיד לאחר מכן גם נשלפו המטפחות הלבנות. והאמת, אלה בכלל לא היו מטפחות, אלא דפים לבנים מאולתרים מאיזשהי חוברת שחולקה לאוהדים.

עכשיו, נסו לדמיין מה היה קורה אם ההפסד של בארסה מול אותה אוסאסונה ביום חמישי האחרון – 11 שנים לאחר מכן – היה מתרחש בקאמפ נואו מלא קהל. תחשבו על זה: הפסד לאוסאסונה. ביתרון מספרי. בבית. ואובדן אליפות. בעצם, עזבו אצטדיון מלא. גם 60-70% תפוסה – כמו במאי 2009 - היו מספיקים בשביל מחאה קולנית שהייתה מרעידה את האצטדיון. ההבדל הוא שהפעם המטרה לתסכול של האוהדים לא הייתה השופט, אלא הנשיא ז'וזפ מריה ברתומאו.

המזל הגדול שלו הוא שבקיץ 2020, האוהדים היחידים שאפשר למצוא בקאמפ נואו הם בכלל וירטואלים. וב-FIFA, מה לעשות, מחאות הן עדיין לא חלק מהמשחק. אבל אם כבר דמויות מעולם האנימציה, קשה שלא להביט על הצניחה החופשית של בארסה ולהיזכר בסצנה מהסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף" – זהירות, ספוילר (באמת!) – כשגאמורה שואלת את ת'אנוס: "עשית את זה?". "כן", הוא משיב. "מה היה המחיר?", היא ממשיכה ות'אנוס עונה: "הכל".

מסי הוא אמנם לא הנבל של בארסה – לתפקיד הזה לוהק ברתומאו – אבל אם היו שואלים אותו את אותן שאלות על אירועי קיץ 2015, סביר להניח שהוא היה עונה את אותן תשובות. לא צריך להיות בלש ב-FBI כדי לדעת שנשיא בארסה ניצח בבחירות ההן לפני חמש שנים בזכות הטרבל ב-2014/15 בראשות מסי, סוארס וניימאר, שהגיע אחרי תקופה קשה ולחוצה בינואר. גם האליפויות תחת ארנסטו ואלוורדה עזרו להחביא מחדלים בניהול הנוראי של בארסה וסייעו לברתומאו לשמור על כוחו. אבל, ואת זה ידעו כולם, זה היה לא יותר מפלסטר.
ולפלסטר הזה קוראים מסי.

הוא תמיד היה שם. למרות אינספור הפרשות, הניהול החובבני והפרויקט הספורטיבי שלא קיים, מסי העמיס את בארסה על הגב והוביל אותה לזכייה בתארים. אחרי צ'אבי ואינייסטה, זה היה הוא. גם בימים הפחות טובים, זה היה הוא שניסה. כשבארסה נכשלה – ובשנים האחרונות לא חסר רגעים כאלה, רק תבחרו – הסתכלו עליו. ההנהלה כל כך התרגלה שמסי שם ומציג תמונה ורודה הרבה יותר ממה שהיא באמת, עד שחבריה אפילו לא חשבו פעמיים לפני הצעד המטופש הבא. הרי יש את מסי. הוא יפתור הכל. כמו בארגנטינה, הפכו אותו לשק החבטות. לקחו אותו כמובן מאליו.

אבל הפלסטר, ומזה אי אפשר להתעלם, התחיל להתקלף כבר מזמן. עוד ועוד ועוד. עד שהוא נפל. וכשאין פלסטר, הפצע מתגלה במלואו, ובמקרה של בארסה – גם הבלוף.

מסי עוד פה וגם בגיל 33, גם בעומס חולני וגם כשבארסה מאתגרת אותו עוד ועוד, הוא עשה את שלו. מתוך 18 שערים שהקבוצה כבשה מאז חזרת הכדורגל, הוא מעורב ב-13 (ארבעה שערים, תשעה בישולים) ב-10 משחקים. אבל מה שהיה מספיק לליגה – מסגרת שבה יש הרבה הזדמנויות לתקן – גם בימי ואלוורדה (עם פער של 17 ו-19 נקודות מריאל מדריד, אגב), עכשיו לא מספיק אפילו בשביל להישאר עם סיכוי לאליפות במחזור האחרון.

אז ברגע שהסיפור נגמר, מסי התפוצץ. ובצדק. אם בארסה נכשלת, הוא סופג את האש. אם היא מצליחה, הקרדיט הולך להנהלה. די, נמאס לו. וזה הכי טבעי בעולם. האיש נמצא בבארסה 20 שנה (!) פלוס מינוס והראיון האמוציונלי אחרי ההפסד לאוסאסונה הגיע ממקום של כאב. הוא נתן למועדון – ולעיר – כל כך הרבה. ודווקא עכשיו, בשנים האחרונות שלו, במקום לעזור לו לעזור לקבוצה לזכות בתארים, סוחטים ממנו עוד ועוד.

אני לא זוכר ראיון כנה ואמיתי יותר על בארסה. אולי האופן שבו מסי אמר את זה הפתיע הרבה אנשים, אבל אין שום דבר שהוא אמר – אפילו לא פסיק – שהוא לא נכון, אפילו אם לא לוקחים בחשבון שהוא נאמר בלהט הרגע אחרי משחק. לכל דבר יש גבול, גם לסבלנות של מסי. "אנחנו קבוצה לא יציבה וחלשה", הוא אמר, "אנחנו צריכים לשנות הרבה דברים כי אם לא, נפסיד גם לנאפולי. הכל היה רע מאז ינואר ואנחנו חייבים להיות ביקורתיים כלפי עצמנו – קודם כל השחקנים, אבל גם בכל המועדון".

עכשיו, יש פה שתי רמיזות שלא ממש קשה לקרוא אותן. בינואר הגיע קיקה סטיין וזה מדבר בפני עצמו, מסי בעצם ביקר אותו בלי להגיד את השם שלו, אולי מתוך רמיזה לקראת ליגת האלופות. והרמז השני הוא, איך לומר בעדינות, למי שמעל למאמן. זה נראה שאירועי קיץ 2015 ישבו למסי בראש כשאמר את מה שאמר, והמשפטים האלה צריכים לגרום לכל מי שנמצא בהנהלת בארסה, לרעוד. במילים אחרות, וזה אמור להיות ברור אחרי הדיווחים על הפסקת המו"מ של מסי על החוזה: נגמרו המשחקים.

הניהול של ברתומאו דחק אותו לפינה ואין לו יותר מדי לאן לברוח כשאין תארים שיסיטו את הפוקוס מהאמת. גם הקדמת הבחירות כטריק ידוע שעבד בעבר לנשיאים בבארסה, לא ממש מהווה אופציה כי כידוע, ברתומאו לא יכול לרוץ יותר בעצמו. הרי המטרה היחידה שלו היא לשרוד עד סוף הכהונה בקיץ 2021. ועם כל יום שעובר, זו הופכת למשימה קשה הרבה יותר עבורו.

סטיין הוא כמובן לא הבעיה המרכזית של בארסה – אם כי גם הוא ראוי לביקורת – אבל הוא גם לא הפיתרון, בלשון המעטה. מעבר לפן המקצועי, נראה שלרוע מזלו, הוא מצא את עצמו בקו האש בין הכוכב הגדול למי שמונע ממנו את הכלים להביא את יכולתו לידי ביטוי גם בארון התארים.

ואם זה מה שקורה בבארסה אחרי אובדן האליפות, אפשר רק לדמיין איזה בלאגן יהיה במקרה של הדחה מליגת האלופות כבר בשמינית הגמר.