מהשורה ה-15 היה אפשר לראות הכל. את ליאו מסי דוהר לעבר השער ובועט, את ההדיפה של בופון וגם את לואיס סוארס במיטבו. כמו חיה שמשחרת לטרף, הוא יצא לדרך בשנייה שהכדור עזב את הרגל של מספר 10 ותוך שנייה הפך לאוסיין בולט. לאף אחד לא היה סיכוי מול השולף המהיר ביותר. 'אל פיסטולרו' הגיע לריבאונד ראשון מכולם, בעט לרשת עם כל הלב וקפץ מעל שלטי הפרסום.
זה היה הרגע שלו. שם, על הבד הכחול ששימש כתפאורה לסמל של בארסה מאחורי השער, סוארס הניף את ידיו ונישק את אצבעותיו בידו החבושה כמו שהוא עשה כל כך הרבה פעמים. אבל הפעם הזו הייתה אחרת. מיוחדת. זה היה גמר ליגת האלופות ורק המסלול באצטדיון האולימפי בברלין הפריד בין האקדוחן האורוגוואי ליציע של בארסה. לאחד מהם. רק מטרים ספורים היו בינו לבינינו, האוהדים שהוא נכנס להם ללב, תפס את מקומו ולא יצא משם לעולם.
זה היה ערב אדיר וחוויה בלתי נשכחת עם כל כך הרבה תמונות שנחקקו בזיכרון. מהשערים של ראקיטיץ' וניימאר, החלפתו של אינייסטה בצ'אבי שהניף את הגביע ושר את ההמנון של בארסה בסנכרון מושלם עם האוהדים, הטירוף של לואיס אנריקה, פיקה שגזר את הרשת ועוד. אבל אם צריך בכל זאת לבחור רגע אחד אז בלי ספק זה יהיה סיבוב הניצחון של MSN. בזה אחר זה הם הגיעו, נעמדו בדיוק ממול והכי קרוב שיש, והניפו את גביע האלופות. קודם זה היה מסי, אחר כך ניימאר ולבסוף סוארס עם החיוך הכי גדול שיש, וכשברגע פסקול בדמות קריאות "אורוגוואשו!" מחצי אצטדיון. כשאומרים שאין דברים כאלה, בדיוק לזה מתכוונים.
אבל האמת, לא היה צריך את כל זה כדי להתחבר לסוארס. זה היה די קל בסך הכל. אפילו קל מאוד. למרות נתוני הפתיחה שלו, ואולי דווקא בגללם. הרי סוארס נחת בברצלונה אחרי עזיבתו של אלכסיס סאנצ'ס, שהיה שחקן די אהוב בקרב אוהדי בארסה למרות הכל. הוא כל כך רצה להצליח, לפעמים יותר מדי, ובתור חובב מושבע של מוקדמות המונדיאל בדרום אמריקה, הלילות הלבנים האלה חשפו שוב ושוב איזה שחקן אדיר אלכסיס היה. בנבחרת צ'ילה. שם הוא פשוט היה שחקן אחר. ותמיד הייתה לך את התקווה הזו שמתישהו זה יתחבר גם בבארסה. שהיא תקבל סוף סוף את אלכסיס של צ'ילה.
סוארס עם מסי וניימאר בימים יפים יותר (getty)
אבל זה לא קרה וב-2014, אחרי עונה נוראית עבור כל הקבוצה, הגיע הזמן לחתוך. לכולם היה ברור שהקונספט של מסי כפאלסו מיצה את עצמו והגיע הרגע לשלב הבא באבולוציה שלו. הגיע הזמן להחתים חלוץ אמיתי. אז בארסה שברה את שיא ההעברות שלה על סוארס וקיבלה '9' אמיתי, וגם קצת שנוי במחלוקת, אחרי עונה חולנית בליברפול. לא מעט אוהדים היו ספקנים באשר לרכש, שהצטרף לבארסה אחרי הנשיכה המפורסמת את ג'ורג'יו קייליני במונדיאל והעונש שהגיע בעקבותיה. בהתחלה בכלל אסור היה לסוארס להיכנס לאצטדיון. כל אצטדיון. לא היה ברור מתי בכלל יוכלו להציג אותו ועל אימונים אין מה לדבר.
סוארס, וזה לא היה סוד, חלם לשחק בברצלונה, שם התגוררה המשפחה של אשתו, סופיה, אבל פתאום מצא עיתונאים אורבים ליד ביתו במטרה לתפוס אותו מפר את תנאי העונש של פיפ"א. רק בהמשך, כשהוסרה ההרחקה מאצטדיונים, סוארס הוצג רשמית בבארסה, החל להתאמן וגם שיחק במשחקים לא רשמיים. לצד הופעה בגביע גאמפר, היה גם משחק הכנה בבארסה ב'. כך הרכש היקר בתולדות המועדון (בזמנו) התכונן לעונתו הראשונה בו. כך הוא העביר את חודשי ההשעיה עד סופה באוקטובר, הרבה אחרי שבארסה של לואיס אנריקה יצאה לדרך.
הייתה תחושה שכל העולם נגד סוארס, שכולם רק מחכים לראות אותו נכשל. וגם אחרי שכבר החל לשחק בבארסה, הוא בעיקר בישל. וכשלא הגיעו השערים, היו ביקורות. בלי סוף. ולפעמים הן היו מצחיקות. כי היה ברור לכל מי שמוכן לתת לאיש צ'אנס, שזה רק עניין של זמן עד שהחלודה תעלם והגולים יגיעו. ובסוף נובמבר, כשבארסה יצאה למשחק חוץ מול אפואל ניקוסיה, הגיע הספוילר. לא מעט אוהדים ישראלים, שעשו את הדרך לאי השכן, ראו את סוארס כובש את השער הראשון שלו בבארסה. אבל אף אחד לא האמין אז שאחריו יגיעו עוד 197.
הוא היה החלוץ המושלם עבור בארסה. הוא שרט וצבט ועקץ ודחף ועשה את המוות לכל מי שנקרא בדרכו לעבר השער. הכל היה כשר עבור סוארס למען מטרה אחרת ויחידה: להכניס את הכדור לרשת. וזה לא היה חייב להיות הוא שמעביר אותו מעבר לקו, כפי שיעידו 109 בישולים, אבל הכדור חייב להגיע לרשת. בכל דרך. ומבחינתו, המטרה באמת מקדשת את האמצעים. ואולי זה קצת מלוכלך ולפעמים לא נראה טוב, אבל כל קבוצה צריכה שחקן כזה. ליוהאן קרויף היה את סטויצ'קוב, לפרנק רייקארד את סמואל אטו, וללואיס אנריקה את סוארס, הלוצ'ו של לוצ'ו.
עשה הכל עבור בארסה (getty)
והיו לו כל כך הרבה דרכים לכבוש שערים. עם הפאלש, במספרת, בבעיטת יעף, בטאץ' קטן מקרוב, בטיל מחוץ לרחבה, אחרי השחלה, בנגיחה, בעקב ומה לא. עם כח פריצה של טנק, טכניקה עילאית וקילר אינסטינקט ששמור לגדולים ביותר, סוארס היה הדבר הכי קרוב לרונאלדו הברזילאי בשיאו. וזה חתיכת דבר. הוא הסתכל למסי וכריסטיאנו בלבן של העיניים והיה היחיד שנתן להם פייט במספרים העונתיים. היחיד. לבארסה הוא נתן כל מה שהיה לו, גם כשהיא רצתה עוד יותר מזה. אסירים בצפון קוריאה לא נטחנו כמוהו ועוד בשלהי הקריירה. וחבל. באמת. אבל זו בארסה וזה מה שהיא עושה. זה ולהחתים חלוצים אגדיים בגיל מאוחר יחסית. פרטים אצל דויד וייה ותיירי הנרי.
וכן, היו לסוארס גם צדדים אחרים. הוא היה אלוף העולם בלהוציא את המיץ לאוהדים וליריבים באותו משחק. והוא יכול היה להחמיץ 17 הזדמנויות של שער בטוח ואז לכבוש מזווית לא הגיונית בין הרגליים של השוער. ובזמן שאתה מסתכל על הטלוויזיה, בא לך לתלוש את כל השערות. אחת. אחת. וכן, היה את הקטע של משחקי החוץ בליגת האלופות. ובשלהי הפרק הבארסאי בקריירה שלו הוא היה פחות או יותר החלוץ הגרוע הטוב בעולם. או הטוב שבגרועים.
אבל אי אפשר היה שלא ליפול בקסמו של האיש שכולו לב ענק יותר ממה שהדמיון מסוגל להכיל. שהיה הפרטנר המושלם למסי. שהגיע לבארסה כמי שרק רוצה לשחק כדורגל ועוזב אותה כגדול חלוציה והשחקן השלישי בדירוג שעריה. ואז יושב באירוע הפרידה שלו ממנה ומכניס קטנות לברתומאו, בדיוק כמו על הדשא.
אין ספק שבבארסה של 2020, כמו ב-2014 - דרוש שינוי. סוארס, כמו צ'אבי, הוא שחקן של שיטה. איתו אפשר לשחק בדרך מסוימת מאוד, אבל גם הוא כבר לא מסוגל לתת לה את מה שהוא רוצה, ואת מה שהיא צריכה. עם כל האהבה, הפרידה הזו הייתה כל כך מתבקשת, אבל גם הייתה צריכה להיות אחרת. בטח לא בשיחת טלפון של דקה מהמאמן החדש שהופך לשליח של הנשיא, מו"מ מתיש עד הרגע האחרון או כמה פוסטים ברשתות החברתיות והודעה רשמית בחצות.
אבל כמו בהודעת הפרידה המרגשת של מסי מסוארס, בשלב הזה כלום כבר לא מפתיע. ואף אחד לא ייקח מסוארס את מה שנתן לבארסה, ממנה הוא ראוי להיפרד במשחק הוקרה בקאמפ נואו מלא. זה יהיה הסוף הטוב ביותר לסיפור של סוארס. של אגדה שהייתה באמת.
לחצו כאן לעמוד של BarcaStory1899@