הכל אישי: סיפורי הכדורגל שלא הכרתם

האוהד הטורקי שהפך ל"רמבו", הסיפור המשפחתי של מאנה, הבלם האיטלקי שניצח את המאפייה והזוגיות שהצילה את לואיס סוארס. מאחורי המועדונים וגיבורי הכדורגל העולמי מסתתרים סיפורים מדהימים שנמצאים הרחק מהרדאר. 4 סיפורים שאתם חייבים לקרוא

מור רכס  20.04.19 - 09:00
תחילת כתבה

רמבו הטורקי: האוהד המפורסם של פנרבחצ'ה
הביטו רגע באוהד פנרבחצ'ה המשופם שבתמונה, זה עם החולצה בצהוב כחול ומבט של רצח בעיניים, ההוא שאוחז בסכין בידו הימנית ומחכה לראשון שרק ייעז להתקרב לעברו.

אותו בחור עונה לשם אוקאן גולאר, אך אין אדם בכל טורקיה שלא מכיר אותו בכינויו-"רמבו". מה הקשר בין גולאר הצנום לאחד מסרטי הפעולה הגדולים בכל הזמנים ומה הוא עשה לעזאזל עם סכין קצבים על כר הדשא? בכדי לגלות צריך לחזור למקום שבו הכל התחיל.

אי שם ב-24 באפריל 1996, התקיים לו אחד ממשחקי הדרבי החמים בעולם כשפנרבחצ'ה אירחה בשיקרי סראג'ולו את גלאטסראיי השנואה לגמר הגביע שלא ישכח לעולם. די קשה לתאר במילים את היריבות העצומה בין הצדדים, אך בסיום אותו מפגש, גראם סונס, מאמן האורחים, החליט לחגוג את ניצחון חניכיו בהתנהגות מכפירה שתיחרט לנצח בזכרונם של הקנריות הצהובות מאיסטנבול וליבה עוד יותר את השנאה הבוערת.

הסקוטי המשופם, שנחשב בסוף שנות ה-80 לאחד הקשרים הקשוחים בעולם, התנקם בקהל המקומי שלא הפסיק להשמיץ אותו ובסיום המשחק רץ לעיגול מרכז המגרש ותקע את דגלה של גלאטסראיי, בלב האיצדיון של היריבה השנואה מכל. רק בדרך נס, סונס יצא ללא פגע מאותה תקרית. הוא נטש את טורקיה בסיום העונה לאחר סכנה ממשית לחייו ומאז ועד היום לא העז לחזור לאדמתה. באותו יום, גאוותם של אוהדי אוהדי פנרבחצ'ה התנפצה לרסיסים. את הדגל בצהוב אדום לא רק תקעו בכר הדשא, תקעו אותו עמוק בליבם הפצוע שדימם ודימם במשך 5 שנים. עד ליום שבו רמבו נקם את נקמתם.

בווידאו: תקיעת הדגל של סונס

בעונת 2001/2 שוב הגיע הדרבי הגדול של איסטנבול, הפעם בעלי סמי יין, איצטדיונה של גלאטסראיי. לאותו איצטדיון הגיע 14 שעות לפני המשחק אוקאן גולאר, הוא פרץ לחדר המכונות הסמוך למגרש, הסתתר בתוך פיר מיזוג במשך כל הלילה ומספר שניות לפני שריקת הפתיחה, פרץ לכר הדשא עם דגלה של פנרבחצ'ה ביד אחת ובידו השנייה סכין קצבים.

במשך דקות ארוכות כוחות השיטור במגרש והשחקנים ההמומים לא הצליחו להשתלט על גולאר אחוז הדיבוק, הוא מצידו נשאר חדור מטרה ולא נכנע עד שתקע את דגל אהובתו בכחול צהוב עמוק בתור כר הדשא בעלי סמי יין. "רמבו" ( עכשיו אתם כבר יודעים מדוע קיבל כינוי זה) חולץ גם הוא בדרך נס מההמון הזועם אך בניגוד לקודמו הסקוטי, הפך לגיבור הרישמי של הצד הכחול צהוב של איסטנבול. "יש להם חרא של מגרש ואין להם בכלל אוהדים", השיב אוקאן בכל שאלה שחוקרי המשטרה שאלו אותו לגבי המקרה, בסיום אותה חקירה הוא שוחרר מכיוון שנמצא "לא בריא בנפשו".

זהו סיפורו של אוקאן "רמבו" גולאר, האיש שהחזיר את גאוותה של פנר גם כשידע שגאווה זאת, יכולה לעלות לו בחייו.

בווידאו: נקמתו של "רמבו"

הגשמת החלום של סאדיו מאנה
סאדיו מאנה נולד בכפר קטן בסנגל, כילד הוא חי בבית עני עם עוד תשע נפשות. "להורים שלי לא היה מעולם כסף לשלוח אותי ללימודים בבית ספר, לכן כל בוקר וערב הייתי משחק כדורגל עם החברים שלי ברחובות. אני זוכר את עצמי מאז שהייתי בן שנתיים או שלוש כל הזמן עם הכדור, הייתי רואה ילדים משחקים ברחובות ומיד מצטרף אליהם".

ב-2002, כשמאנה היה בן 10. נבחרת סנגל הפתיעה את כל העולם עם הופעה מחשמלת במונדיאל כשניצחה את אלופת העולם צרפת במשחק הפתיחה והמשיכה בהצגה עד שנעצרה רק ברבע הגמר. ההופעה המדהימה של הנבחרת סחפה אחריה אומה שלמה ובאותו הרגע מאנה הצעיר החליט שהחלום שלו הוא להפוך לשחקן כדורגל מקצועי, שיום אחד יככב במדי הנבחרת על במת המונדיאל.

מאנה היה ללא ספק שחקן הכדורגל הטוב ביותר בכפר שלו, אבל הוריו שהם מוסלמים אדוקים סרבו לאפשר לו ללכת אחרי החלום והתנגדו באופן מוחלט להצטרפותו לקבוצת כדורגל. "לאחר המונדיאל אני והחברים שלי התחלנו לארגן טורנירי כדורגל ברחבי הכפר", מספר מאנה. "הפכתי ליותר ויותר נחוש להיות הטוב ביותר ולנצח את כל המשחקים. כולם אמרו לי שאני הכדורגלן הכי טוב בכפר, רק הורי התנגדו לזה. היו להם תוכניות אחרות בשבילי".

מאנה לקח את הסירוב של ההורים שלו באופן קשה ובגיל 15 החליט לארוז את כל הדברים שלו, לקחת קצת כסף מחבר ולנסוע לבד לעיר הבירה דקר כדי לחפש לעצמו קבוצת כדורגל. אף אחד לא ידע לאן הוא נעלם וכולם נכנסו לפאניקה. אמא שלו צלצלה לכל החברים שלו, עד שמשהו נלחץ מהסיטואציה וסיפר לה שבנה ברח מהבית לעיר הבירה כדי להגשים את חלומו. המשפחה שלחה את אחיו הגדול לחפש ולהחזיר אותו הביתה, בהבטחה שמשפחתו תאפשר לו לנסות להגשים את חלומו אחרי שיסיים את לימודיו.

לאחר שנתיים מאנה שוב נסע לדקר, הפעם ביחד עם דודו, אחרי שכל המשפחה והכפר אספו כסף ביחד כדי לאפשר לנער הצעיר להגשים את חלומו. בדקר הוא הלך להיבחן באקדמיית הכדורגל Génération Foot וכשהגיע להיבחן פגש את אחד המאמנים. מאנה סיפר לאתר "goal" על המפגש המיוחד: "הוא שאל אותי 'אתה באת בשביל המבחנים?' אני אמרתי שכן. הוא שאל אותי 'האם הנעליים האלו שלך?' והביט בהן, 'איך אתה יכול לשחק בהן?' הן היו באמת נוראיות, ישנות וקרועות. ואז הוא אמר: 'אין לך מכנסי כדורגל מתאימים?' אמרתי לו שהגעתי עם הדברים הטובים ביותר שהיו לי ושאני רק רוצה לשחק ולהראות את מה שאני מסוגל לעשות".

ברגע שמאנה עלה על המגרש הוא מיד כבש את לב המאמן הבוחן, שראה את הכישרון יוצא הדופן של הנער הצעיר ומיד צירף אותו לאקדמיית הנערים. מאנה עבר לגור בדקר עם משפחה שלא הכיר לפני כן. את החיבור יצרו חברים משותפים של הוריו ושל המשפחה המאמצת. לאחר שנתיים באקדמיה, בגיל 19 בלבד, קיבל הזדמנות יוצאת דופן וחתם בקבוצת מץ הצרפתית. הוא פחד מתגובתה של משפחתו והחליט שוב לא לספר להם ולטוס לצרפת בלי ידיעתם.

כשהגיע לצרפת רצה להצטרף לאימון של קבוצתו החדשה, אבל המאמן אמר לו להישאר בבית לנוח עוד יום נוסף, מאנה לא הכיר אף אחד בעיר ולא היה לו עדיין כרטיס פלאפון להתקשר למשפחתו. רק ביום השני בצרפת הלך עם כמה מחבריו החדשים לקבוצה וקנה כרטיס פלאפון חדש. לאחר מכן התקשר לאימו במטרה להפתיע אותה. "התקשרתי אליה ואמרתי לה 'שלום אמא, אני בצרפת' היא לא יכלה להאמין לי וענתה 'איזה צרפת?' אני עניתי לה 'צרפת שבאירופה'. היא שאלה 'למה אתה מתכוון באירופה? אתה חיי בסנגל!'".

האם הילד שברח מהבית, רק כדי להגשים את חלומו ולהפוך לכדורגל מקצועי מסוגל להוביל את ליברפול לאליפות? את זה רק ימים יגידו, אבל הנער הקטן מכפר בסנגל, בטוח לא יפסיק להילחם על כר הדשא כדי לנסות להגשים עוד חלום קטן-גדול בקריירה מלאה של הגשמת חלומות.

הבלם האיטלקי שניצח את המאפיה
אם תבחנו את רגלו הימנית של בלם טורינו - ארמנדו איצו, תגלו באזור שריר התאומים דיוקן מקועקע של ילדון היושב על כדור ומביט לאופק, לעבר רובע סקמפייה הידוע לשמצה. למי שלא מכיר את העיר הקסומה נאפולי ולא ראה את יצירת המופת הטלוויזיונית- "גומורה". מדובר באחת מהשכונות המסוכנות ביותר בארץ המגף. כזאת שנשלטת ביד רמה על ידי המאפיה המקומית - קומורה. אותו ארגון פשע אליו השתייכה משפחתו של איצו.

אומנם בימים אלו הבלם נחשב לאחד השחקנים המבטיחים בסרייה A אך סיפור חייו רחוק מלהיות נוצץ וזוהר. כשהיה בן 11 אביו הלך לעולמו לאחר מאבק ארוך ומייגע במחלת הסרטן והותיר אחריו את ארמנדו ושלושת אחייו הקטנים עם אימם הגיבורה שנאלצה להתמודד עם האבל העצום והחובות העצומים שהצטברו: "אימי עבדה כל היום ללא הפסקה בניקיון בתים בשביל 6 יורו עלובים לשעה. יום אחד היא סיפרה לי שחלמה על אבא, היו לו כנפיים. הוא אמר לה שאגדל ואלבש את מדיה של נאפולי". סיפר איצו על התקופה השחורה בחייו.

משפחתו של ארמנדו יכלה להיות טרף קל עבור המאפיה המקומית, למזלו דווקא סביו ודודו, ממקימי ארגון ואנלה שהיה אחראי על גביית כספים עבור הקומורה, דאגו שהילדון לא יתקרב לשאול.  "הארוחות שלנו היו לחם וחלב, חילקתי מים וביצים ברובע, אבל התרחקתי מעולם הפשע וזה מה שחשוב". סיפר הנער שבגיל 14 התקבל לקבוצת הנערים של נאפולי.

כפי שבוודאי שמתם לב, ארמנדו לא אחד שמוותר, האופי הלוחמני והשאפתנות הביאו אותו עד לסגל הבוגרים בשנת 2010 שם הקפטן פאולו קנאברו והמאמן וולטר מצארי אירגנו מגבית כדי לדגם את הלוחם הצעיר בציוד שמתאים למעמד החדש. אומנם בסופו של דבר איצו לא הצליח להשתלב בסגל החמורים הקטנים, אך אותה תקופה בתכול בהחלט הדגישה עוד יותר את חלום ילדותו - יום יבוא והוא יעטה על גופו את מדי הפרטנופיי, לא רק בשבילו אלא גם בשביל אביו.

אפשר לכתוב ימים ולילות על המשך מעלליו של ארמנדו עד לימים אלו אך נאלץ לקצר. הוא הושאל לקבוצות קטנות ברחבי המגף, הצטיין בכל מקום שבו דרך ואפילו קיבל זימון לסקוודרה אזורה, בסופו של דבר שמו גם נקשר לפרשת השחיתות הקאלצ'וסקומסה, בעיקר בגלל שורשיו הבעייתים. בתחילה הוא הושעה לשנה וחצי מהמגרשים אך גם במקרה זה, כמו תמיד. ארמנדו נלחם להוכיח את חפותו וחזר אחרי חצי שנה לכר הדשא. היום ב-21:30 איצו ו-וולטר מצארי, אותו מאמן שרכש לו נעליים לפני כמעט עשור, חוזרים לבית החם בסאן פאולו כשקבוצתם טורינו תפגוש את נאפולי במסגרת המחזור ה-24 בסרייה A.

"סקמפייה תמיד תיהיה חרוטה על עורי ובליבי". הסביר על אותו קעקוע עימו פתחנו. יש האומרים שאפשר להוציא את הילד מהשכונה אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהילד. במקרה של ארמנדו, בזיכרונו מאביו, בחלומה של אימו וגם בתור שחקן הטורו, נאפולי תמיד תיהיה עמוק בנשמה..

סיפור האהבה של לואיס סוארס
אי שם בשנת 2002 במהלך משחקה של קבוצת הנוער של נאסיונאל. חלוץ צעיר העונה לשם לואיס אלברטו סוארס ראה בפעם הראשונה בחייו את הכרטיס האדום. בתגובה הנער בן ה-15 נגח בפרצופו של השופט וגרם לו "לדמם כמו פרה", על פי עדויות. אותה הרחקה הייתה תוצאה ישירה של התמוטטות העצבים ממנה סבל באחת התקופות השחורות של חייו. סוארס ג'וניור, שכבש בעונה ההיא 63 שערים (שיא נוער שעד היום לא נשבר), סיים אותה בדיכאון כבד שנבע משברון לב. בדיוק חודש לפני שראה את הכרטיס האדום, ראה לואיס את סופיה בלבי, אהבת חייו, עולה על מטוס ועוזבת יחד עם משפחתה לברצלונה. כל התסכול והזעם התפוצצו בתקרית המכוערת אך גם היוו אבן דרך חשובה להמשך הקריירה.

כמו עוד אינספור סיפורי סינדרלה מדרא"מ גם לואיס גדל במשפחה ענייה שכללה 7 אחים שהצטופפו להם בדירה קטנטנה וניהלו מלחמה יום-יומית עם המציאות. בגיל 9 הוריו נפרדו ולילדון המוכשר לא היה אפילו כסף לנעלי כדורגל. הילדות הקשה והנטישה הפתאומית של אביו, לא השאירו הרבה ברירות וכבר בגיל צעיר מצא עצמו מטאטא רחובות כדי לעזור בפרנסת הבית. באחד מימי הקיץ החמים, סוארס הגיע לחלק הנוצץ של בירת אורוגוואי ושם פגש את סופיה - הילדה הבלונדינית ששינתה את חייו.

אמנם שני הזאטוטים הגיעו מרקע סוציו-אקונומי שונה לחלוטין, אך הבדלי המעמדות לא הפריעו לסיפור האהבה. "את כל משכורתו לואיס היה נותן לאמו כדי לעזור בבית". סיפרה סופיה בראיון ב-ESPN, "ולמרות זאת היה חוסך מטבעות אותן מצא ברחוב ומזמין אותי לגלידה".

לאט לאט עלמת החן הכניסה את ילד הרחוב לביתה ושינתה את חייו מקצה לקצה. הילדון המופרע התחיל להשקיע בלימודים כדי להרשים את משפחתה של חברתו והחל לחיות חיים ספורטיביים שכללו ארוחות מסודרות ולינה בבית משפחת בלבי. "היא גרמה לי להבין שהציונים הנמוכים שקיבלתי לא נבעו מטיפשות כמו שתמיד חשבתי, אלא בגלל שלעולם לא הייתי משקיע מספיק", נזכר סוארס בילדותו. ככל שהשניים בילו יותר יחדיו, כך גם התקדמה הקריירה המבטיחה של לואיס שהפך לכוכב הבלתי מעורער של אפרוחי נאסיונל.

הכול היה מושלם, עד שמשפחתה של לוסיה החליטה לעבור לבירת קטלוניה בשל משרה נוצצת שקיבל האב. החלוץ המצטיין הפך באותם ימים לשבר כלי. הוא החל לשתות אלכוהול, להסתובב עד מאוחר בלילות וסבל לעיתים תכופות מהתפרצויות זעם - שאחת מהן גם התפוצצה בפניו של השופט אומלל. אותו מקרה היווה למעשה את נקודת השפל של סוארס, אך גם את נקודת התפנית. הילדון שהורחק למשך כל העונה ידע שאם ברצונו לראות שוב את אהובתו, הוא חייב לתת הכל. "מניקיון רחובות לא הייתי מצליח לחסוך לטיסה", סיפר סוארס בראיון ל-MIRROR הבריטי: "ידעתי שרק הצלחה בכדורגל תחזיר לי את סופי.

החל מאותו רגע החלוץ לא עצר. הוא השקיע את כל כולו על כר הדשא ולבסוף בשנת 2006, שלוש שנים לאחר שנפרד מאהובת נעוריו, חתם בכרוניגן ההולנדית וחבר אליה שוב, הפעם לתמיד. מאז, סופיה מלווה את לואיס לכל מקום ולכל משחק. היא כמובן עזבה את משפחתה בספרד והעתיקה את חייה לאמסטרדם, ליברפול או כל תחנה אחרת בה דרך לואיס במהלך הקריירה: "היא פשוט אישה נהדרת. אי של יציבות בחייו, אני מבין בדיוק למה לואיס חצה בשבילה חצי עולם". סיפר ברנדון רוג'רס, מאמנו לשעבר של האקדוחן.

"סופיה היחידה שמצליחה להוציא ממני את השדים שאני מחוץ למגרש, מכל התקופות הקשות בחיי יצאתי רק בזכותה", הבהיר לואיס סוארס. ואכן הסקורר האדיר ידע לא מעט תקופות קשות במהלך הקריירה, החל מאותן נשיכות חוזרות ונשנות. פרשת הגזענות עם פטריס אברה ואינספור הרחקות ארוכות שהיו שוברות לא מעט שחקנים. לאורך כל הדרך, סופי הייתה שם לחזק ולתמוך.

מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, סיפור הפרברים מאורוגוואי הוא ההוכחה הניצחת לכך. לואיס אלברטו סוארס לעד יזכר במולדתו כאחד החלוצים הגדולים שידעה נבחרת הסלסטה, כזה שהתחיל מאפס, מניקיון רחובות והגיע עד לפסגת הכדורגל העולמי. תחילת דרכו של הסקורר האגדי לא היתה קלה בלשון המעטה, אך הוא ידע שרק הכדורגל יוציא אותו ממעגל העוני, לעבר חיים טובים יותר. רק הכדורגל החזיר לו את אהובתו הניצחית.

לעוד סיפורים על הכדור - לחצו כאן

הדפס