מלחמה ושלום: האניגמה סביב ריבאלדו

הקריירה של ריבאלדו הייתה מלאה בניגודים. הוא זכה בכדור הזהב ב-1999, אך גם בתואר "השחקן הגרוע בסרייה A". בילדותו היה מופנם, אך התעמת עם מאמנים כמו לואי ואן חאל ואנצ'לוטי. לפני שהוא מגיע לארץ, סיפורו של אלוף עם יצר הרס עצמי שפגע במורשתו

מערכת אתר ערוץ הספורט  12.09.19 - 12:15
תחילת כתבה

דצמבר 1999. אחרי שהוביל את ברצלונה לשתי אליפויות רצופות, ריבאלדו הפך לברזילאי השני בהיסטוריה שזוכה בכדור הזהב. באחד האימונים לאחר הטקס, אסף את חבריו על כר הדשא. המאמן לואי ואן חאל היה משוכנע שהולך להגיע נאום תודה. אבל במקום לחלוק עם כולם את הרגע, ריבאלדו הפתיע ואמר: "אני הכי טוב בעולם ולכן אני צריך לשחק איפה שאני רוצה וזה במרכז". בתגובה לאקט, ואן חאל שלח את הברזילאי לשבועיים ליציע.

בעוד חודש וחצי (29.10 בסמי עופר) יגיע ריבאלדו לישראל ליטול חלק במשחק השלום. הוא ישתף פעולה עם אגדות כמו רונאלדיניו, קאקה ורוברטו קרלוס הצעירים ממנו ועם בבטו המבוגר ממנו. זמן טוב לבחון את המקום של ריבאלדו בהיסטוריה המודרנית של ברזיל. למה הוא קצת פחות חרוט בזיכרון, מה מבדיל אותו מכוכבים ברזילאיים וירטואוזיים וראוותניים אחרים. ספוילר: ללא מעט סיפורים כמו בפתיח יש חלק בתשובה.

ריבאלדו חווה ילדות קשה. הוא גדל בעוני בפאבלות של רסיפה, מכר חטיפים מחוץ לבית הספר ושיחק כדורגל ברחובות במקום ללמוד. אביו, שהיה התומך הכי גדול בחלומו להפוך לכדורגלן, נדרס למוות על ידי אוטובוס כשריבאלדו היה בן 15. העבר הבעייתי הוא המפתח לאישיות של השחקן. בילדותו היה ביישן, מופנם, חסר השכלה ובעל מראה חיצוני מוזנח. הטענה היא שהתקשה להסתגל לכדורגל המקצועני ונשא עמו רגשי נחיתות וכעסים.

כשגדל, חיפש הכרה או יותר נכון הערצה. על המגרש רצה לעשות דברים בדרך שלו ולא אחת הואשם באנוכיות. אחד ממבקריו היה מאמן הנבחרת לשעבר, קרלוס אלברטו פריירה - האיש שהעניק לריבאלדו את הופעת הבכורה שלו בנבחרת (שער ניצחון מול מקסיקו), אבל לא לקח אותו לסגל למונדיאל 1994. "היה לו משחק אחד טוב בברזיל", אמר עליו בשנת 2000. "משחק ידידות מול ארגנטינה בו הבקיע שלושה שערים יפים. הוא הפך לבעיה הכי גדולה של הנבחרת. קשה למצוא לו מקום בו יהיה אפקטיבי כי הוא חושב רק על עצמו".

ריבאלדו לא היה דמות אהובה בברזיל בסוף שנות ה-90 וככל הנראה למוצאו המעורב היה חלק בעוינות כלפיו. התקשורת המקומית לא שכחה איך טעות שלו עלתה לנבחרת בהפסד בחצי גמר המשחקים האולימפיים באטלנטה. במשחק על המקום השלישי הוא כבר לא שיחק. שנים אחר כך, גם אחרי העזיבה שלו לכדורגל האירופי, נאלץ להתמודד עם קריאות גנאי כמו: "מוכר פופקורן" ו"רגליים עקומות". לימים, כשהגיע כאלוף עולם למשחק נבחרת, שמע את הקהל קורא לעברו: "לך הביתה". 

לברצלונה הגיע ב-1997. "דקות אחרי שנחת בברצלונה כולם הבינו שריבאלדו הוא לא בחור נחמד במיוחד. לא היה לו את החיוך הכובש שלימים קיבלנו מרונאלדיניו, הרעננות של רונאלדו הצעיר או הרוגע של רומאריו. ריבאלדו הוא כולו ביזנס... תשכחו מרבונות ואלסטיקות וכל שאר הדברים הדקורטיביים. ריבאלדו היה מכונת הריגה בלי רגשות, הוא היה הטרמינייטור", כתב עליו העיתונאי ג'ורדי מסטרה.

רק שמול הטרמינייטור עמד אנטגוניסט בשם ואן חאל, שהפיל על הכוכב החדש שלו משימות טקטיות באגף. "המצב שלו עם ואן חאל היה מורכב", המשיך מסטרה. "מצד אחד, הוא היה הכוכב של הקבוצה, אבל מצד שני, סביבו שיחקו כל כך הרבה שחקנים שאהבו למסור את הכדור, והוא נראה כמו חתיכה מוזרה בפאזל. כמו רובוט שמסתובב בגן הבוטני".

ריבאלדו הוא מהשחקנים הבודדים שנכנסו למסלול התנגשות ישיר עם המאמן ההולנדי הקשוח. כשחזר לברצלונה כאלוף עולם ב-2002 ומצא את ואן חאל שב לקדנציה שנייה במועדון, דרש להשתחרר. "בחיים ולא רק בכדורגל, אתה חייב לנסות להיות בן אדם טוב. אתה לא יכול לשקר כדי לפגוע באחר כי מה שבא בקלות, הולך בקלות. הוא אמר עליי שאני לא מקצוען ולא נותן הכל לקבוצה", אמר.

ואן חאל מיהר לענות: "לא הייתה לו מחויבות למועדון וכל מה שהוא רצה זה להרוויח יותר ולשחק פחות. הוא נבחר לשחקן הכי טוב בעולם ב-1999, אבל מאז לא התנהל נכון ולא התנהג כמו שכדורגלן צריך. הוא משחק בברזיל כמו שהיינו צריכים שישחק בברצלונה. הוא שמר את עצמו למונדיאל. ניסיתי למכור אותו לפני שלוש שנים, אבל הנשיא נונייס מנע את ההעברה. אין לי בעיה שיילך אפילו לריאל מדריד".

העימות, אגב, נמשך עד עצם היום הזה. בקיץ טען ואן חאל באחד האולפנים שליאו מסי צריך לשאול את עצמו מדוע לא זכה בליגת האלופות כל כך הרבה זמן. ריבאלדו לא התאפק וענה באינסטגרם: "מסי, ניימאר ורונאלדו שחקנים מסוג אחר ששום קבוצה או מאמן לא יודעים לעשות את הדברים המדהימים שהם עושים. הרבה מאמנים לא אוהבים את זה כי זה לוקח מהם את הקרדיט. הייתי 24 שנה בכדורגל ופגשתי מאמנים שהיו שחקנים בינוניים או לא היו שחקנים בכלל. אני מעדיף שחקני הכרעה כי כדורגל זה שמחה".

הצורך של ריבאלדו לעשות דברים בדרך שלו, הפך אותו לסוג אחר של כוכב. כזה שפחות קל להתחבר אליו. הוא היה ענק במונדיאל 2002, אבל רונאלדו תמיד ייזכר כגיבור הגדול של הטורניר. הוא זכה בכדור הזהב ב-1999, אבל אחר באו שלוש שנים מהגרועות שידעה ברצלונה שהעלימו כל רגע אישי גדול כולל השער הבלתי נשכח בקלאסיקו. הוא היה שותף לזכייה של מילאן בליגת האלופות, אבל לא שיחק בגמר ושותף רק ל-10 דקות בשני משחקי חצי הגמר. למה? כי אף אחד שם לא יכול היה לראות אותו.

"בתחילת העונה היה לנו משחק בליגת האלופות והחלטתי שריבאלדו, שלא עשה הכנה מלאה, יפתח על הספסל", כתב קרלו אנצ'לוטי בספרו 'מנהיגות שקטה'. "ניסיתי להסביר לו שהוא ישחק במשחק הבא שלושה ימים לאחר מכן, אבל הוא ענה לי: 'ריבאלדו אף פעם לא היה על הספסל'. אמרתי לו: 'אוקיי, יש פעם ראשונה לכל דבר ועכשיו זה הזמן'. הוא ענה: "לא, לא, ריבאלדו לא יושב על הספסל'. אמרתי לו: 'אתה חייב לשבת על הספסל', והוא פשוט קם והלך הביתה".

ריבאלדו סבל באיטליה גם בשל העובדה שאשתו דאז עזבה אותו ולקחה את איתה את שני בניו לברזיל. הוא היה במצב רוח ירוד והציג יכולת עלובה שזיכתה בתואר "השחקן הגרוע בסרייה A" שנה וחצי אחרי שהניף את הגביע העולמי. הוא עזב בתחילת 2004 בחזרה לברזיל וטען שהרגיש "מושפל". מרגע זה, למעשה, החל מסע פרישה ארוך שנמשך 11 שנה עד גיל 43. יוון, אוזבקיסטן, אנגולה ואפילו משחקים לצד בנו בברזיל.

הוא בחר יעדים מוזרים. ליוון הגיע אחרי הזכייה של הנבחרת ביורו, אבל הראש היה כבר במקום אחר: "אין לי חלומות להגשים כי זכיתי כמעט בכל דבר, אבל אני ווינר מלידה". אחד הסיפורים הזכורים ממנו הגיע דווקא אחרי שעזב לא.א.ק בתום שלוש שנים בפיראוס. הוא בלט ב-0:4 על האקסית וחגג כשהניף ארבע אצבעות כלפי מעלה. אתם מבינים? שנים לפני טרנד ה"לא חוגג", ריבאלדו עשה מה שהוא רוצה - ההיפך מכולם.

זה ריבאלדו. היה לו הכל. המספרים, הקילר אינסטינקט, הדריבל, הטריקים, ועדיין אחרים מסביבו זכו בתהילה. הוא היה גאון מורכב ולא תמיד מובן, אותו ילד שבסך הכל רצה לשחק כדורגל כדי לברוח מהקשיים ועל הדרך ביקש שיראו אותו ויעריצו אותו. אמרו עליו בקריירה ש"הוא כבש מאות שערים ובישל המון, אבל תמיד קיבלת את ההרגשה ש-10 השחקנים שלידו היו מכשול שמנע ממנו לשחק בדרך שהוא רצה". 

רומאריו, בבטו, רונאלדו, קאקה, רונאלדיניו, אפילו ניימאר, כולם כנראה ייזכרו כגדולים ממנו ולא בהכרח בצדק. אולי זה עניין של לוק, אולי זה עניין של אופי, אולי זה בגלל שלא הצליח להחזיק את עצמו יציב בטופ האירופי, אולי בגלל שלמרות שחלם על כך, לא הגיע לאנגליה. אבל אי אפשר יהיה לקחת ממנו את מה שהיה לו - העוצמות. שביעי בהיסטוריה בהבקעות במדי נבחרת ברזיל עם ממוצע של גול על שני משחקים. הישירות. 130 גולים בחמש שנים בברצלונה - שמיני בהיסטוריה יחד עם סמואל אטו שהודיע השבוע על פרישה.

קרלס רשאק, מאמן ברצלונה לשעבר, תפס את הגאונות המרוכבת של ריבאלדו בסיפור נהדר שמסכם הכל: "פעם אחת באימון ראיתי את ריבאלדו בועט בכדור תוך שהוא מסובב שלושת רבעי גוף. ניסיתי לומר לו שיהיה לו יותר קל לבעוט תוך כדי תנועה טבעית בלי לסובב יותר מדי את הגוף. למחרת באימון הוא כבש שער תוך כדי שהוא סובב את כל הגוף. החלטתי לתת לו לעשות מה שהוא רוצה".

הדפס