עיר האלוהים: על חגיגה שכולה ליאו מסי

סידי? מחירים גבוהים? נדמה שבישראל תמיד ימצאו על מה להתלונן, אבל מרגע שהערב החגיגי יצא לדרך בבלומפילד, גם גדולי הציניקנים התרגשו. על פסטיבל שכולו ליאו מסי

יניב בן חקון  19.11.19 - 11:30
תחילת כתבה

כבר כמעט השלמתי עם העובדה שלא אראה אותו. הכרטיסים נחטפו כמו פיתות אחרי פסח בשנות השמונים ולא היתה לי ברירה, אלא להפנים שחמשת אלפים שנה אחרי ההתגלות הראשונה, שוב לא אראה אותו. זה לא היה קל, אחרי הכל כבר שנה אני שומע שאוטוטו הוא יגיע לארץ המובטחת, שהוא ייכנס בשערי אדמת הקודש, שהוא יתגלה למיליוני היהודים, שהוא יוכיח לכל העולם שהוא קיים. שנה של דיבורים ועד שזה קורה, אני לא אוכל לראות אותו, את אלוהים.

'שטויות', ניסיתי לנחם את עצמי כמו שאר החמוצים, 'גם ככה הם לקחו מחיר מופקע'. כשזה לא ממש עזר, ניסיתי עוד טיעון . 'כולה משחק ידידות ועוד נגד אורוגוואי', שיקרתי לעצמי, 'מילא היו משחקים נגד ישראל, אז אולי היתה הצדקה להיפרד מכמה מאות שקלים'.

נשבע לכם שממש ברגע הזה שמעתי קול צחוק מהשמיים. "ישראל? חחחח אתה רציני?", הוא נקרע עליי, "אני מביא לך לכאן שתיים מהנבחרות הטובות בעולם ואתה מדבר איתי על ישראל? אני שולח את אלוהיי הכדורגל ואתה מדבר על עומרי בן הרוש? אתה בכוח רוצה לפגוע במעמד. מה יהיה איתכם הישראלים, אה? אף פעם לא מרוצים. כל כך הרבה חטאים עברו מאז גל הזהב ועדיין לא למדתם שוב דבר?".

"מה, אתה לא לוקח את יונתן למשחק?", היא הפסיקה לי את הדיאלוג עם בורא עולם. תמיד היה לה טיימינג מצוין. "אין כרטיסים", השבתי, "הם נחטפו תוך שעתיים. "נו, אז... איפה כל הקשרים שלך?", היא עקצה, "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יכול לארגן כרטיס ליונתן?".

"זה לא כזה פשוט", ניסיתי להסביר אבל היא קטעה אותי. "חבל, עד שמסי בא לארץ", היא המשיכה, "טוב, לא נורא. אני אגיד לו שבסוף אתם לא נוסעים". "מה??? מה זאת אומרת?", הרמתי את הקול, "הבטחת לו שאנחנו נוסעים?". "לא הבטחתי, רק אמרתי לו שיכין את הבגדים של מסי כי אבא ייקח אותו לבלומפילד".

מכאן התחיל מירוץ נגד הזמן. כל עוד היינו אני ואלוהים בדיון זה היה בסדר, אבל עכשיו אחרי שהבטחנו לילד...אין מצב לאכזב אותי. אה, כלומר אותו. עשרות הודעות, טלפונים, בדיקות ובא לציון גואל. "יש שני כרטיסים", הצהרתי בגאון, "תגידי לו שינוח אחרי הלימודים כי אנחנו נוסעים".

 "לנוח?", היא שאלה בפליאה, "למה, מתי זה?". "תשע ורבע", השבתי, "נצאה בשבע ונחזור בערך בחצות". "תשע ורבע? זה מאוחר. איך הילד יבוא?", היא ירתה, "השתגעת? הוא יהיה גמור ומחר יש לו בית ספר. אתה לא לוקח אותו לשום מקום". "אבל...", ניסיתי. "שום אבל", היא פסקה.

"אבא שומע", התקשרתי מיד לאיש שהשריש בנו את החיידק ומאז הספיק להחלים, "יש לי כרטיס למשחק הערב. אתה רוצה לבוא?". "דיי, באמת? קנית או קיבלת? כמה עלה לך?". "אבא, מה זה חשוב? גרושים, 280 ₪ לכל כרטיס. אתה רוצה לבוא?". "מה, לראות את מסי?". "לא, לראות אותי. ברור את מסי".

"בטח שאני בא. מתי זה מתחיל?". "תשע ורבע. אם הכל ילך חלק, נהיה חזרה בבית בסביבות שתיים עשרה וחצי". "אה באמת?, תראה יש לי קצת כאבים בכתף, והרגל... זהבה, לא בטוח שזהבה תסכים. זה ממש מאוחר". הוא בא. לילד אמרנו שאנחנו נוסעים לחתונה. המצפון עוד יהרוג אותי, אבל בינתיים יש לי פגישה עם אלוהים.

שש וחצי נפגשים בגשר של מבשרת. שמענו שממש קשה להגיע לבלומפילד, אז החלטנו לאחד כוחות עם עוד כמה ירושלמים שרוטים. אם תרצו, קאר פול למתקדמים. אווירת חג עוטפת את כביש 1. בסך הכל משחק ידידות, אני מנסה לצנן את ההתרגשות. לא מצליח. ממש ילד בר מצווה.

מתקרבים לאצטדיון. על הכביש מוכרים צעיפים של ישראל וארגנטינה. כנראה נשאר להם סטוק מביטול המשחק הקודם. אני רץ לקנות ונעצר. אני מזכיר לעצמי שכבר הייתי במונדיאל, ביורו בקאמפ נאו ואפילו במשחקים לוהטים בדרום אמריקה, אז על מה המהומה? באמת שאין לי תשובה. אולי כי זה כאן ליד הבית, אולי כי אנחנו אוהבים לעשות פסטיבל מכל דבר, אולי כי זו הפעם האחרונה שנזכה לארח כאן את אלוהים, לפחות עד ביאת המשיח, בתכלס הרגשתי שוב ילד. ולא רק אני.

"אני בן 50 ומתלהב כמו בן חמש", אמר אחד המבוגרים שעמדו בתור. ואיזה תור. שעה לפתיחת המשחק ונדמה שיש יותר קהל בחוץ מאשר ביציעים. "למה לא זזים?", שואלים כולם וממתינים בסבלנות, בשורה ארוכה המתאימה לאירופיים מנומסים, "אנחנו רוצים לראות את החימום שלו, זה חלק מהעניין", המשיך בחור אחר, "בקצב הזה ספק אם נכנס עד השריקה".

נכנסנו ופשוט וואו. הלוקיישן לא בייש את המעמד. איזה אצטדיון. תענוג. ולחשוב שעד לפני שני עשורים היינו יושבים כאן על הבטון הקשיח במשך שלושה משחקים ברציפות ולא מקבלים טחורים. נהיינו מפונקים. נשברתי. קניתי צעיף משולב אורוגוואי וארגנטינה. "זה לילד אמרתי למוכר". איפה הוא?", הוא שאל. "כאן מולך", השבתי בחיוך".

על הדשא חגיגה. קיקה סמואל ושי סידי מלהיבים, מוזיקה עוצמתית מהגברה איכותית, רותם כהן מפזז, שחקני הנבחרות מתחממים, ומלא אורוגוואים וארגנטינאים ביציעים. והיתה שם גם רוח הקודש. נשבע לכם. היא היתה בכל פינה באצטדיון. יכולת להרגיש אותה באוויר. אותו אוויר שהיה חסר לכדורים ושיגע את השחקנים.

באותו רגע קיבלתי תשובה לשאלה הגדולה של המילניום הנוכחי. הארה מלמעלה אם תרצו. הוא הגדול מכולם, גם אם על הדשא כריסטיאנו רונאלדו לפעמים טוב ממנו. הוא הטוב מכולם בלי קשר ליכולת המקצועית. ואני אסביר. מעולם לא ראיתי שחקן שגורם לכל כך הרבה אנשים לחייך בלי סיבה אמיתית, רק מעצם נוכחותו. מעולם לא ראיתי שחקן שגורם לכל כך הרבה מבוגרים להתנהג כמו ילדים, רק מעצם נוכחותו. מעולם לא ראיתי שחקן שמחבר ומאחד כל כך הרבה קצוות למקום אחד טהור ונקי, רק מעצם נוכחותו.

הוא עושה את זה בשקט, בצניעות, בלי שום גינוני כוכבות. ואולי זה בזכות כל אלה. יש בו משהו עצום. יש בו משהו שגורם לך להתאהב, מבלי שידבר. משהו שאתה לראות עוד ועוד, משהו שאתה לא רוצה שיגמר. ואם אתם עדיין ספקנים, קחו את הסיפור הקטן, היבש, אבל גם המדהים: כולם כבשו אתמול שערים מרשימים. כל הכוכבים הגדולים - קבאני, סוארס, אגוארו - אבל זה לא השתווה לרגע בו הוא שם את הכדור על נקודת ה-11 וכבש את השיוויון בדקה ה-90.

לאף אחד מבין 30 אלף האוהדים לא שינה שזה היה בפנדל, שזה היה בבעיטת דרדל'ה, שזה היה במשחק ידידות. בטח לא לסידי שבאותם רגעים איבד כל קשר עם המציאות. המציאות שתנחית אותנו היום לקרקע של צפון מקדוניה.

לסיכום, אפילו העובדה שהגענו הביתה יחד עם הנחיתה של מסי בברצלונה (חצי שעה לצאת עם הרכב מהחניה, פקק כאורך הגלות באיילון ופיזור כולם בבתים), לא גרמה לנו להוריד את החיוך מהפנים. כי ככה זה כשפוגשים את אלוהים פנים אל מול פנים, ורק ב-280 שקלים.

הדפס