סלח לי כי חטאתי

זה התחיל בעיקום אף וחשדנות, הבלטת החולשות והילולו של רונאלדו, אך דווקא בשנה האחרונה הספק ירד. טעיתי - ליאו מסי הוא הטוב ביותר. נשאר רק לשבת וליהנות. טור דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  03.12.19 - 10:30
תחילת כתבה

כולם מכירים את ההרגשה הזאת. עוד מבית הספר. יש לך את הילד הזה מהכיתה, שהוא הכי טוב. בהכל. בהרבה מקרים הוא גם טוב בכדורגל. אבל הגאווה שלך לא תמיד נותנת לך להודות בזה. מה עושים כזה עניין ממנו? הוא לא כזה טוב, הוא לא כזה מוכשר. אתה בונה על עצמך את כל ההגנות שבעולם רק כדי להמעיט, בשביל להרגיש טוב עם עצמך. לא ללכת עם העדר הזה, שחושב שהוא הכי טוב בהכל.

למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? כי גם אני הייתי ככה עם ליאו מסי. בשנים הראשונות, בטח אחר כך כשנבנה כל ההייפ מסביבו, אהבתי לעקם את האף. הסתכלתי עליו בחשדנות מה, העדפתי להתמקד בהישגים של רונאלדו, הבלטתי את החולשות - הכל, רק לא להיכנע לפסטיבל הזה. להילולה החולנית, לפסיכוזה שהתפתחה סביב מסי.

ואני עדיין חושב שהיה פסטיבל מוגזם כלפי ברצלונה. מין יחס מתנשא, כמעט משיחי, שקבע שברצלונה = כדורגל, וכל יתר הקבוצות בעולם = לא כדורגל. שכל מי שלא שיחקה טיקי טאקה, היתה "אנטי כדורגל" ו"הגנתית". אוהדי כדורגל הם עם שאוהב להיסחף, וגם האהדה הגדולה לבארסה (שאחרי הכל, היתה קבוצה גדולה באמת) התפתחה גם למשיחיות.

ואז באה השנה האחרונה. זו שנגמרה עכשיו, עם הזכייה בכדור הזהב. שנה שבה, במקרה או שלא, יצא לי לעבור יותר ליד משחקים של הקטאלונים. ישבתי וראיתי את מסי, וכל פעם שראיתי אותו - משהו בספקות שלי ירד. אבן בחומות שבניתי נפלה, פעם אחר פעם. לא בחדווה, אבל הייתי חייב להודות עם עצמי שיש כאן משהו. שאולי הפעם, איכשהו, הרוב צדק.

וגם מסי בשנה האחרונה קצת השתנה. אולי קצת פחות מהיר, גם זז טיפה אחורה במגרש (הגיל בכל זאת עושה את שלו), אבל משהו בו הפך להיות בהיר. פתאום, הגדולה ניצחה את הכל. המצבים הנייחים שהוא שכלל לדרגת אמנות אמיתית (ואני שונא את הקלישאה ש"מסי הוא אמן", אבל... נו, השתמשתי בה), המספרים לאורך זמן ובעיקר: המהלך הזה, פעם במשחק, שבו גם אתה, עם כל הציניות שלך, ישבת ואמרת לעצמך "לא יכול להיות".

הזכייה של לוקה מודריץ' בשנה שעברה בכדור הזהב, היתה יותר מהכל - בעיניי - ביטוי של שובע. הצמד הזה, מסי ורונאלדו, הבירד ומג'יק של הדור הנוכחי, שלטו בכיפה במשך זמן כה רב שמשהו בכל קהילת הכדורגל דרש שינוי. הדואופול הזה חייב להישבר, ולשם נכנס הסיפור של מודריץ': קשר קרואטי, צנוע, חלק מתור הזהב של נבחרת סימפטית שהגיעה עד גמר המונדיאל כנגד כל הסיכויים, וגם חלק ארי מקבוצה שלקחה את ליגת האלופות שלוש שנים ברציפות.

ואחרי שהדואופול נשבר, נראה שלכולם - לא תאמינו, אפילו לי - היה נוח להסיר את הכל. את הפסטיבלים, את השמועות, את החולשות שבכל זאת יש לו (למשל, העובדה שהוא לא מצליח לעשות את זה בבמה המרכזית שהיא ליגת האלופות כבר כמעט חמש שנים), ולהתרכז בעיקר: מסי זכה בכדור הזהב, כי מסי הוא פשוט הכי טוב. במשחק הזה שנקרא כדורגל, כשבוחנים אותו לפרטים של יכולת אישית, אין עליו. זה עד כדי כך בסיסי, עד כדי כך פשטני - אבל גם, מה לעשות, נכון.

המעוז האחרון נכנע, יא ממזר. כמו שניצחת את כולם, כמו שדילגת מעל כל הקשרים והבלמים והשוערים, השנה הצלחת לנפץ - לדעתי - גם את הציניקנים, כמוני. אפשרת לנו, בחסדך, פשוט לשבת וליהנות ממך, רגע לפני שהקריירה המטורפת והגדולה שלך באה לידי סיום.

ואחרי הכל, זה חסד גדול. אז תודה. וברכות.

הדפס