ארוחה מפסקת: המנה הכי מפתיעה של היורו ב-1992

צמד כתבים מישראל רק חיפש ארוחה אחת טובה בעיצומו של הטורניר בשבדיה. זה נגמר בקללות, זריקת מחבת, מלצר במנוסה ובסופו של דבר גם בסגירת המסעדה. ואיך קשור לכך כוכב נבחרת דנמרק ומאמן ישראל לשעבר ריצ'רד מולר נילסן? סיפור לכיפור של אבי מלר

אבי מלר
אבי מלר  27.09.20 - 16:30

תגיות: יום כיפור

תחילת כתבה

ביום חמישי, 18 ביוני, בגטבורג, ניצחה הולנד את גרמניה 1:3 בשלב הבתים של יורו 1992, והעפילה יחד איתה לחצי גמר אליפות אירופה. 24 שעות קודם לכן, בשטוקהולם ובמאלמו, הודחו צרפת ואנגליה מן הטורניר לאחר שנוצחו על ידי דנמרק ושבדיה. אפי וקובי, שליחי שני העיתונים הגדולים בישראל לטורניר, התרוצצו באינטנסיביות  ברחבי שבדיה בין האיצטדיונים השונים, וקבעו להיפגש בבירה שטוקהולם ביום שישי, 19 ביוני.

הם היו יריבים מקצועיים, אך חברים טובים. אפי גדל בחיפה, קובי בבאר שבע, והם נפגשו לראשונה בתחילת שנות ה-80 במשחק כדורגל בלונדון. ידידותם האמיצה הצליחה לגבור גם על המכשולים התחרותיים ביניהם. למשל, לילה אחד בגטבורג נתקע אפי ללא מקום לינה. כל המלונות היו מלאים. קובי לא היסס להזמין אותו לחדרו, תוך הקפדה הדוקה: כאשר קובי מכתיב את החומר שלו לעיתונו, אפי יוצא ומשאיר אותו לפרטיותו, ולהפך.

"מכתיב חומר לעיתון"? אכן, היו זמנים. זה היה עידן אחר. את הידיעות והכתבות משבדיה 92' העבירו העיתונאים בטלפון קווי או בפקס. הטלפון הנייד, האינטרנט והמייל לא נולדו. במשרדי העיתונים הגדולים בתל אביב עבדו קלדניות שתקתקו במרץ את המילים שנשפכו מהשפופרת בשיחת גוביינא (שיחה על חשבון המקבל).

אפי וקובי היו חרוצים. הם היו השליחים היחידים של כלי התקשורת שלהם, והעומס שהוטל על גבם היה כבד. אבל לעידן הישן, טרום-אינטרנט, היו גם מעלות. בשבת לא יוצאים לאור עיתונים בישראל, כך שיום שישי דאז היה לרוב נטול מטלות, ואם גם בטורניר הוא יום חופש ללא משחקים, כפי שארע הפעם, הרי שהוא יכול להיות מוקדש למנוחה, בילוי ותיור.

בשישי בבוקר עוד הספיקו אפי וקובי לטייל ברחוב הראשי ובפארק השעשועים של גטבורג, ואז עלו לרכבת לשטוקהולם. היתה להם מטרה: סעודת ערב כהילכתה. לא עוד כריכים וחטיפים בחדר העיתונות וג'אנק פוד בדוכנים סביב המגרשים, כי אם ארוחה במסעדה טובה. הם הסכימו שהם  "מרוויחים את זה ביושר".

השאלה היתה לאיזו מסעדה ישימו את פעמיהם. היא היתה צריכה להיות מיוחדת. בלתי שיגרתית. אסור היה לטעמם לבזבז את הערב היקר הזה על משהו קונבנציונלי. כך ירדו מן הפרק כל מיני אופציות איטלקיות, צרפתיות, אמריקניות ומזרח תיכוניות. כך עלתה על הפרק "באלי באלי", מסעדה אינדונזית, במרכז שטוקהולם, שאפי הבחין בה באחד הימים תוך כדי צעידה לתחנת המטרו, ושם עליה עין.

כאשר הגיעו לחזית הצבעונית המוארת של "באלי באלי", עוד קינן בהם החשש שמא היו צריכים להזמין מקום מראש. אבל השעה היתה מוקדמת יחסית, ולשמחתם התברר שבמקום נמצאו רק שלושה זוגות סועדים. המארח קיבל אותם בסבר פנים יפות והושיב אותם בשולחן פינתי נוח ונעים, מתחת למנורה גדולה מקושטת סרטים אדומים, ולמרגלות ציור של דוכן פירות בשוק אסיאתי, שהיה כה מרהיב עד כי הם לטשו בו עיניים מקרוב כדי לוודא שלא מדובר בתצלום.

התפריט היה באנגלית והיה רב גוני, אבל הדרישות של צמד התיירים מישראל היו צנועות. כמנת פתיחה בחרו שניהם במרק. קובי העדיף את "סוטו", מרק בשר אינדונזי מפורסם בגווניו הצהובים העזים בשל השימוש הנדיב בכורכום. אפי בחר ב"אופור איאם", מרק עוף המבושל בחלב קוקוס. שניהם קיבלו את המנות וליקקו את האצבעות. זה היה סיפתח בדיוק כפי שראו בדימיונם.

לגבי המנה העיקרית היו בין אפי לקובי הבדלים מהותיים. קובי הוא חובב דגים מכל הסוגים, כך שהוא הצביע מיד בפני המלצר על "גאדו גאדו", מנה הנקראת גם "הסלט האינדונזי" (בשביל זה באנו, לא? אמר עם ניצוץ בעיניו). זו מנה המורכבת מתערובת של דגים, שרימפס וירקות ברוטב בוטנים. אפי לא מתקרב לדגים. מעולם לא התחבר לפירות הים. הוא פריק של מאכלים אסיאתיים המשלבים עוף ואורז עם רטבים אקזוטיים, ולכן היה לו קל לבחור ב"טומפנג", מנה בה האורז מוגש כקונוס גבוה אשר בתוכו נתחי עוף, ירקות ואגוזי קשיו ברוטב מתקתק על בסיס קארי וסויה.

זמן ההמתנה למנה העיקרית התארך קמעה, וקובי ואפי שמו לב ששני זוגות מתוך השלושה שהיו עימם במסעדה, סיימו את ארוחתם ויצאו. רק ארבעה אנשים נותרו ב"באלי באלי", מה שגרם לאפי וקובי לתמוה עוד יותר על העיכוב בהגשה, ועל כך שכאשר הגיעה סוף סוף מנת הדגים של קובי לשולחן, היא הגיעה בגפה, מיותמת מחברה, ללא המנה של אפי. המלצר הניח את הסלט האינדונזי לפני קובי, ואמר לאפי "שלך בדרך".

הגאדו גאדו היה אקסקלוסיבי. מעדן. קובי השמיע קולות עונג עם כל ביס. לא היה איכפת לו גם להגביר את הווליום של הנאתו, שכן בשלב הזה גם הזוג השלישי שילם והלך, וקובי ואפי נותרו לבדם בערב שבת במסעדה אינדונזית יוקרתית בשטוקהולם. אפי יכול היה רק להתקנא בחברו הזולל. המנה שלו בוששה עדיין לבוא.

כעבור נצח של דקות ספורות הופיע המלצר בידיים ריקות אך עם הסבר וקושיה. "תראה" הוא אמר לאפי, "יש לנו בעיה קטנה עם המנה שהזמנת. ייקח עוד זמן להכינה. אולי תרצה להחליף אותה?". אפי היסס לרגע, אבל החליט ששווה לחכות. "אמתין כמה שצריך", השיב.

המלצר פנה לדרכו וכאשר נכנס למטבח נשמעו ממנו לפתע קולות רמים מאוד של שיג ושיח. שניות ספורות חלפו והמלצר התייצב שוב בשולחן הסועדים היחידים שלו, ולא הצליח להסתיר את סערת נפשו כשאמר לאפי: "אוקיי, מצטער, אין לנו טופמנג. אולי תיקח את המנה שחברך הזמין? או כל מנת דגים אחרת בתפריט?"
 - "מצטער, אבל אני לא אוכל דגים. אשמח אם תמצא לי משהו עם עוף או בשר"
-  "אם תיקח דגים תקבל 50% הנחה", המלצר כמעט התחנן.
- "תודה. אני לא אוכל דגים. תביא לי בבקשה מנה כלשהי עם עוף ואורז".

הפעם המלצר השבדי כבר לא ענה. הוא הסתובב, הניף ידיים לשמיים, סינן מפיו סוג של מה שנשמע כמו  איוושת ייאוש, ועוד לפני שנכנס למטבח צעק משהו בלתי מזוהה לעבר מי שהיה שם. המחזה הבא היה לקוח מסרט של פליני וצ'רלי צ'פלין ביחד. אחרי שורה של גערות וזעקות מהמטבח שהרעידו את קירות המסעדה, נשמעו לפתע גם רעשים של מתכת נחבטת. אפי וקובי לא יכלו לראות את המתרחש בין כתלי המטבח, אבל זיהו בקלות את שאון הסירים, המחבתות והצלחות שפגשו את הקיר, הריצפה וכנראה גם אלה את אלה תוך כדי תעופה.

זוג העיתונאים הסועדים הביט זה בזה בתדהמה. הם ישבו עדיין משותקים במקומם כאשר מתוך המטבח הפציעה דמותו של המלצר. הוא היה במנוסה. תוך כדי ריצה הוא הסיר את סינרו, השליך אותו לעבר אחד השולחנות, ויצא לרחוב תוך שהוא מקלל וסוגר את דלת המסעדה בטריקה מחרישת אזניים. שניות ספורות אחריו הגיח לפתע מאחור השף, כובע טבחים עדיין לראשו, ויצא אף הוא.

זה לא היה הסוף. בעקבותיהם פרצה לזירה לפתע דמותו של מי שלפי כל הרמזים היה בעל הבית. גבר צעיר ואלגנטי במיטב מחלצותיו – חליפה מהודרת עם עניבת פרפר. הוא נעצר לרגע ליד שולחנם של קובי ואפי, צעק "CLOSED, WE ARE CLOSED" ושעט לעבר היציאה. עם עזיבתו השתררה במקום דממת רפאים. מסעדת "באלי באלי" נותרה שוממה מאדם, פרט לצמד חברים שקמו אט אט ממושבם, הלומי הרפתקה. אפי גם נותר רעב. רק כשיצאו לאוויר הרחוב, הם הירשו לעצמם לפרוץ בצחוק מהדהד. אם היינו צריכים לדווח על קורותינו, הם אמרו, היינו ממליצים לעורכים על הכותרת "צמד כתבים ישראלי סגר מסעדה בשטוקהולם".

***

שבוע חלף, וביום שישי 26 ביוני נפגשו גרמניה ודנמרק בגמר אליפות אירופה 1992 באיצטדיון אולווי בגטבורג. קובי ואפי ישבו זה ליד זה ביציע העיתונות, התלהבו מהסנסציה שבהגעת דנמרק לגמר, החזיקו לה אצבעות,  אבל היו תמימי דעים שהגמר הוא כבר גשר אחד יותר מדי עבור הוויקינגים, וגרמניה כמו גרמניה תוכתר לאלופת היבשת.

כאשר כבש ג'ון ינסן בדקה ה-18 את שער היתרון של דנמרק, היתה השמחה של קובי ואפי ברורה אך מרוסנת. בדקה ה-78 העלה קים וילפורט את דנמרק ל-0:2. אז כבר לא יכלו הקולגות מישראל להתאפק. הם חשפו את אושרם לעיני כל, נסחפו והצטרפו לחיבוקים וריקודי צהלה של חבורת עיתונאים דנית שישבה סביבם. הריטואל חזר על עצמו, בעוצמה רבה יותר ומשכרת חושים, עם שריקת הסיום: אל דבוקת התקשורת הדנית החוגגת ביציע, הסתננו שני עב"מים, זרים שאיש מהחוגגים לא הכיר.

כאשר שככה קמעה המולת הניצחון, ניגש אל אפי וקובי לא אחר מאשר פרבן אלקייאר, אחד מגדולי כדורגלני דנמרק בכל הזמנים. החלוץ הנפלא שהיה בורג מרכזי בעידן דנמרק הזוהרת של שנות ה-80, תלה את נעליו ב-1988, ולבש את גלימת פרשן הטלוויזיה הדנית.
- "סליחה, כל כך יפה שחגגתם איתנו, אבל אנחנו לא מכירים. מי אתם?", הוא שאל בחיוך ובסקרנות.
- "כתבים מישראל".
- "מישראל? אהה... נראה לי שאתם זכאים לדרכון דני. הרשו לי להזמין אתכם למסיבת סיום הטורניר של הטלוויזיה הדנית הלילה בגטבורג".

המסיבה היתה המונית ורועשת. קובי ואפי שמחו ליטול בה חלק צנוע, הודו לאלקייאר על ההזמנה והאירוח, ומיהרו לחדרם. בשבת בבוקר הם היו כבר על הטיסה הביתה. את סיקור הגמר, סיכום הטורניר וסיפור האגדה ההנס כריסטיאן אנדרסני שסביבו, הם סיימו לכתוב במוצ"ש על שולחנם במערכת בתל אביב.

                                           ***

ריצ'רד מולר נילסן היה מאמן נבחרת דנמרק 1992. כמו נבחרתו, הג'נטלמן הדני החם הזה היה אנדרדוג שספג לא מעט חבטות בדרך אל ההישג הפנומנלי. שמונה שנים אחרי שהתבשם מריחות ההצלחה, הוא מונה למאמן נבחרת ישראל.

בשנת 2000 עבדו עדיין קובי ואפי במדור הספורט של העיתונים הבכירים בישראל. למסיבת העיתונאים הראשונה של נילסן ברמת גן הם הגיעו נרגשים. כל דבר שהוליך אותם איכשהו במעלה הזכרונות של שבדיה  92', גרם להם לצביטה נעימה בלב.

הם המתינו בסבלנות עד שנילסן סיים לענות על כל השאלות. ביציאה מהחדר, על מדרגות האיצטדיון, הם קיבלו רשות מהדובר להחליף עם המאמן הדני כמה מילים בפרטיות. "קצת באיחור, אבל אנחנו רוצים לברך אותך על הזכייה. היינו שם, והתרגשנו יחד איתכם. תתפלא, ביציע בגטבורג אפילו פצחנו במחולות עם פרבן אלקייאר שישב לידנו", אמרו לנילסן.

"תודה רבה", ענה המאמן, "אני שמח לגלות שגם התקשורת הישראלית תרמה קצת ליום החג הכי גדול בהיסטוריה שלנו. ובאשר לאלקייאר, אנחנו ידידים קרובים. נהגנו גם לסעוד ביחד במסעדה האינדונזית המצויינת  שלו, באלי באלי, בקופנהגן. האמת היא שהיה לו גם סניף בשטוקהולם, וקיוויתי לקפוץ אליו אחרי היורו. אבל היו הרבה בעיות במסעדה, והוא נאלץ לסגור אותה ממש במהלך הטורניר. חבל".

סוף