סכסוך פנימי: מראדונה היה פרו פלסטין או פרו ישראל?

הוא אהב לבקר בישראל ואף הצטלם בכותל ולצד רה"מ, אבל גם יצא נגד מבצע צוק איתן והגדיר עצמו כ"מעריץ מספר 1 של העם הפלסטינאי". על הפוליטיקה של דייגו מראדונה

אבישי סלע
אבישי סלע  28.11.20 - 11:00
תחילת כתבה

דייגו ארמנדו מראדונה, שהלך השבוע לעולמו, היה גם וגם: גם נבל וגם גאון, גם אלוהים וגם בן אנוש, גם גיבור וגם מסומם. ב-60 שנותיו, נדמה, כל אחד ראה במראדונה את מה שרצה לראות: סיפור חייו המורכב, המלא בעליות ומורדות, בשיאים וברגעי שפל, אפשר לכל אחד להרכיב את הפאזל כפי שחפץ. אבל הנושא לא רק קשור לפער שבין "יד האלוהים" לבין "השער הגדול בעולם" (פער של חמש דקות בלבד), אלא אפילו לפרטי חייו של האיש - לפוליטיקה של דייגו מראדונה.

כך, למשל, עם היוודע דבר מותו הוא זכה להודעות תנחומים גם מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אבל גם מהנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס "אבו מאזן". גם מחבר הכנסת איתן גינזבורג מכחול לבן, וגם ממוחמד ג'בארין, חבר סיעת הרשימה המשותפת. גם מנשיא המדינה, ראובן ריבלין, וגם מדובר חמאס סמי אבו זוהרי. הישראלים קראו לו "חובב ישראל", הפלשתינים קראו לו "אדם שפלשתין תמיד היתה בליבו". איך זה יכול לקרות, בטח בתקופה מפולגת כמו שלנו? יצאנו לבדוק.

דייגו הישראלי
הרבה כדורגלנים גדולים היו בעולם, מעטים ביקרו כמו מראדונה בישראל, בשיא הקריירה שלו. מסי היה כאן פעמיים (פעם אחת כדי להתאמן עם מרכז פרס לשלום, ופעם אחת כדי לשחק עם נבחרת ארגנטינה); פלה - רק פעם אחת, יוהאן קרויף הגיע לארץ הרבה אחרי הפרישה, רק כדי לראות את הבן שלו לוקח אליפות עם מכבי תל אביב. מראדונה, לעומת כולם, היה כאן לא פחות משלוש פעמים. תמיד בחודש מאי, תמיד לפני המונדיאל.

המסורת החלה ב-1986. ב-4 במאי אותה שנה, פחות מחודש לפני שתצא למקסיקו כדי לנסות ולהחזיר לעצמה את גביע העולם אחרי שמונה שנים עקרות, נחתה האלביסלסטה בארץ. בצד הישראלי שיחקה נבחרת מדהימה ועמוסת כישרון, כולל שמות כמו אלי אוחנה, אורי מלמיליאן, משה סיני, זאהי ארמלי והשוער אבי רן ז"ל; אבל זה לא היה קרוב אפילו להספיק מול דייגו. צמד של מראדונה וקונצרט של האורחים הסתיים בניצחון ענק 2:7 (סיני ומלמיליאן כבשו לישראל). ביוני, כולם זוכרים, מראדונה הניף את הגביע, בו זכה כמעט לבדו.

ארגנטינה ראתה כי טוב, וחזרה שוב ב-1990. גם הפעם מראדונה כבש (יחד עם החבר הטוב קלאודיו קאניג'ה), מול שער ישראלי של טל בנין הצעיר, והאלביסלסטה ניצחה 1:2. ב-1994 מראדונה וארגנטינה שוב היו כאן, לפני ארה"ב, אבל הפעם - לפחות ברמת השערים - מראדונה פינה את הבמה למי שהיה אמור להיות הכוכב הבא: גבריאל באטיסטוטה, שכבש צמד יחד עם שער של קאניג'ה (איך לא), וארגנטינה ניצחה 0:3. (הערת אגב: המסורת נמשכה גם במאי 1998, אז התארחה באצטדיון טדי בירושלים לכבוד יום העצמאות ה-50 לישראל. מראדונה כבר היה שחקן לשעבר; ישראל הצליחה לנצח 1:2 משער ניצחון של חיים רביבו).

בכל פעם שביקר כאן, מראדונה נהנה היטב מארץ הקודש. הוא נהג תמיד לבקר בכותל המערבי, וב-94' אפילו הגיע לביקור אצל ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. לכאורה, פרו ישראלי מובהק - מה יותר ישראלי מלהצטלם עם ראש הממשלה? אפילו רה"מ נתניהו, לאחר מותו, הגדיר אותו כ"ידיד אמת של ישראל". אלא שהמורכבות תגיע לאחר הפרישה. כשהחל להתרועע עם דמויות אחרות.

דייגו הפלשתיני
בגיל 37, מראדונה פרש ממשחק פעיל (כהרגלו, בסערה) - והשנים שלאחר הפרישה הפכו אותו גם לדמות פוליטית. מראדונה אימץ תפיסת עולם שמאלית-סוציאליסטית, קעקע על גופו את דיוקנו של צ'ה גווארה, והתחבר לחברים טובים כמו מנהיג קובה, פידל קסטרו או נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אבס. עיקר האג'נדה שלו היתה ההתנגדות לשליטה של ארצות הברית בדרום אמריקה (בעיקר במחאות נגד הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שתועדו היטב בסרטו של אמיר קוסטוריצה על דייגו). מכאן, הדרך לעמדות פרו פלשתיניות היתה קצרה.

"בליבי, אני פלשתיני" הוא צוטט פעם כאומר, וב-2012 הגדיר את עצמו כ"מעריץ מספר אחת של העם הפלשתיני. אני מזדהה ותומך בהם ללא פחד". ב-2015 הוא אף היה במגעים לאמן את הנבחרת הפלשתינית, וסביב מבצע צוק איתן טען ש"מה שהישראלים עושים לפלשתינים" זו בושה. זוכרים את המפגש עם רבין? אז ב-2018, במהלך המונדיאל ברוסיה, הוא כבר נועד עם אבו מאזן, ואף הגדיר אותו כ"איש שרוצה שלום".

דובר חמאס, סמי אבו זוהרי, כתב עליו לאחר שמת: "אנו עצובים על מותו של אחד מגדולי הכדורגלנים, מראדונה, שהיה ידוע בתמיכתו בנושא הפלשתיני. תנחומינו למשפחה ולאוהביו ברחבי העולם". גם ישראלים שהספידו את מראדונה ברשתות החברתיות, ספגו ביקורת על כך, בשל העובדה שמראדונה היה "אנטישמי" ו"שונא ישראל". לא פחות.

האמת הפשוטה היא שמראדונה היה כמו כתם רורשאך. כל אחד הסתכל בדייגו, וראה בו את עצמו: מי שרצה, יכול היה למצוא שם את האיש שנמשך לארץ הקודש, הצטלם בכותל או חזר פעם אחר פעם לישראל; מי שרצה, יכול היה לראות את הרדיקל שלא חשש להזדהות עם הפלשתינים. הכל תלוי מאין באת, ומה רצית לשאוב מהמעיין הנובע שנקרא סיפור החיים של מראדונה. דבר אחד בטוח: על כולנו, יהודים או ערבים, הוא הותיר חותם, השאיר לא מעט זכרונות שניקח אל הנצח. וזה יהיה חזק הרבה יותר מהפוליטיקה.