היהודי של אייאקס

לפני הכיבוש הנאצי, אדי האמל היה כוכב. לאחר שנרצח באושוויץ פועלו הונצח ע"י חברו מהגטו. זהו סיפורו

דניאל שחק
דניאל שחק  12.04.10 - 09:30
אדי האמל
תחילת כתבה"אני לא יודע הרבה על אדי האמל. היה שם קר מאוד במחנה וכל מה שהיה לנו זה ז'קט אחד וסוודר אחד. ואת הגב החם של אדי. הייתה לו זרימת דם טובה והוא באמת היה חם". התיאור השטחי הזה של חבר לדרגש הוא רוב מה שנשאר מהזכר של כוכב אייאקס בעידן טרום הכיבוש הנאצי, השחקן היהודי הראשון של מועדון הפאר ההולנדי והקורבן היחיד שלו במלחמת העולם השניה. סיפור חודשיו האחרונים של הכדורגלן הובא לראשונה לידיעת העולם על ידי אותו חבר, ליאון גרינמן, שתיאר את ההתרחשויות בכתבתו של הרולד דה בואר בעיתון הההולנדי "הט פארול" ומאוחר יותר בספרו של סיימון קופר, "אייאקס, הולנד והמלחמה".

אז מי היה אדי האמל, פרט לבעל גב חם? קשה לדעת. 53 שנה היה שמו מאופסן במחשבותיו של אותו ליאון גרינמן, שהשתקע לאחר המלחמה באנגליה. סימון קופר הקדיש פרק לסיפורו, שצף ועלה שוב אל פני השטח בשלהי העשור הקודם. אדוארד האמל בכלל נולד בניו יורק ב-1902 ובנעוריו עבר עם משפחתו לאמסטרדם, שם החל לשחק כדורגל במדי אמסטרדמש פוטבול קלוב. עם השנים התגלה כקיצוני ימני מוכשר ובגיל 20 הפך ליהודי הראשון שמשחק בקבוצה הבכירה של אייאקס. עד מהרה הפך הצעיר לשחקן הרכב ועד לפרישתו המוקדמת ב-1930 הספיק לערוך 125 הופעות במדי האדום-לבן ולכבוש 8 שערים. שארית המידע באשר לחייו הספורטיביים נובעת מעדויות של מכרים.

ווים אדרייסן, מאגדות הכדורגל של אייאקס, ציין בספר זכרונות את האמל כחלק מההרכב החזק ביותר איתו יצא לו לשחק. דיטייה ואן מינדן, אוהד מבוגר של הקבוצה מאמסטרדם, אמר לקופר ש"אדי היה שחקן חביב ואהוד מאוד", וב-1965 אף פורסם ב"ניוו ישראליש וויקבלאד" שיהודי בשם אדי האסל כמעט נכנס לנבחרת הולנד בשנות ה-30'. האמל, שכונה בחיבה על ידי האוהדים "בלהאמל" (מנהיג הכנופיה או פרחח), המשיך לשחק בקבוצת הוותיקים של אייאקס וב-1932 הפך למאמן קבוצת אלקמריה ויטריקס, תפקיד אותו מילא עד 1935. ואז החלה אירופה לבעור.

האמל, כמו רבים אחרים מתוך כ-140 אלף יהודי הולנד, החליט להישאר בבית עם משפחתו. במאי 1940 כבשו חיילי הוורמאכט את המדינה המערב אירופאית וחוקי הגזע קנו אחיזה גם ברחובות אמסטרדם. בפברואר 1941 החל גל הגירושים הראשון של יהודי הולנד מזרחה ובינואר 1943 נתפס גם אדי האמל. על אף היותו אזרח אמריקני, הוא נעצר בתחילה משום שלא היה ברשותו דרכון. ליאון גרינמן נעצר משום שלא הצליח להוכיח שהוא אזרח בריטי. ב-18 בינואר הם נלקחו מרוטרדם למחנה המעבר ווסטבורק, סמוך לגבול הגרמני. כשקורט שלזינגר, יהודי ממוצא גרמני שהיה אחראי על המסמכים במקום, הגיע לבקתה בה שוכנו כדי להודיע שסיפורה של משפחת גרינמן אומת והיא משוחררת, משפחות גרינמן, האמל ו-700 הולנדים נוספים כבר נשלחו לבירקנאו.

כ-50 גברים וארבע או חמש נשים מתוך ה-700 שהיו ברכבת מווסטבורק הועברו לעבודה. כששאלו את עמיתיהם העצורים הוותיקים אם הם יודעים להיכן נשלחו משפחותיהם, קיבלו ההולנדים תמיד אותה תשובה - אצבע מורה לעבר השמיים. אשתו של אדי, יוהאנה, ובניו התאומים בני החמש, רוברט ופאול, היו בין בני המשפחה שמעולם לא שבו. האמל אמר לגרינמן שאם היה משחק באייאקס בתקופה הסמוכה יותר למלחמה או אם היה מגן ימני טוב יותר, אולי היה נשלח עם משפחתו לטרזיינשטדט, לשם הועברו "היהודים המפורסמים, העשירים או אלה שיש להגן עליהם".

גרינמן סיפר לקופר שהוא, האמל ועוד שישה בחורים חלקו דרגש עליון בבלוק, שם נהנו מאוויר טוב יותר וממיקום מחוץ לטווח עינם של הסוהרים, שנכנסו לערוך בדיקות. "היה שם קר מאוד, אז אני והוא היינו נצמדים גב אל גב. הוא היה חם מאוד והאחרים היו קרים. לא יכולנו להאמין שנשים וילדים בריאים פשוט יומתו בגז. זה היה כל כך אבסורדי שלא הצלחנו לתפוש את זה". הסלקציות העלימו עד מהרה את מרבית האסירים שהיו עמם ובחלוף כמה חודשים נשארו רק שלושה על הדרגש ההוא. קופר שאל אם האתלטיות של האמל עזרה לו לשרוד זמן רב יותר מהאחרים. "אני לא חושב, זה היה פשוט מזל", ענה גרינמן.

"אחרי כמה חודשים בבירקנאו הגיע היום של הסלקציה הגדולה", סיפר גרינמן. "הכריחו אותנו להוריד את הבגדים וכל היום עמדנו שם ובדקו לנו את הגוף. אדי, שעמד מאחורי, שאל אותי: 'ליאון, מה יקרה לי? יש לי אבצסט בפה'. הסתובבתי אליו, הסתכלתי והפצע באמת היה נפוח. אולצנו לעבור שני שולחנות שמאחורי כל אחד מהם ישב קצין אס.אס. אם הוכרזת כשיר, הם הפנו אותך ימינה. אם לא, כיוונו אותך שמאלה. עברתי את שני השולחנות והם הצביעו ימינה. אדי הלך אחריי, הבטתי לאחור וראיתי ששולחים אותו שמאלה. חשבתי שישלחו אותו לבית חולים, אבל מאז לא ראיתי אותו שוב. רק אחרי כמה חודשים הבנתי שהם באמת ממיתים אנשים בעזרת גז". אדי האמל, אחד מאותם אנשים, נרצח בתאי הגזים של אוושוויץ ב-30 באפריל 1943.
גרינמן, שהיה קורבן לניסויים במעבדות של הנאצים, נשלח בהמשך למחנה בוכנוולד, ששוחרר על ידי חיילי צבא ארצות הברית. הוא תיאר את הזוועות שעבר לכתבי הרדיו של ה-BBC, שהחליט לא לשדר אז את הראיון משום שהסיפור היה נורא מדי. רק בראשית שנות ה-90', כשפגש חייט הולנדי שהציל אותו פעם ממוות, סיפר לו על אדי האמל. החייט, אוהד מושבע של אייאקס, אמר לו שהוא חייב ליצור קשר עם המועדון ולספר על הכדורגלן שנרצח. גרינמן פנה, קיבל תמונות ומידע וב-1998 סיפר על כוכב העבר במגזין של המועדון.

איש מראשי אייאקס, מועדון המזוהה כל כך עם יהודים, לא טרח לחפש ולפרסם מידע נוסף אודות הקורבן היחיד של האדומים-לבנים במלחמה ההיא. אף אחד מהם לא דאג להנציח אותו באופן רשמי. בארכיונים המתעדים את שמותיהם של 104 אלף יהודי הולנד שנרצחו במחנות, נכתב רק "האמל, אדוארד. 21-10-1902, ניו יורק. 30-04-1943, אוושוויץ", לצד שמותיהם של 40 איש נוספים ממשפחת האמל שהומתו בין סתיו 1942 לקיץ 1943 באוושוויץ או בסוביבור. מתוך 700 האיש שהוגלו באותה רכבת לווסטבורק בינואר 1943, רק ליאון גרינמן וחברו ליאון בורסטרוק שרדו. לפחות מישהו זכר את היהודי הראשון של אייאקס.
הדפס