כמו אדם מאוד מבוגר, ענף הכדורגל לא משתנה הרבה. אם כבר, הוא מתנוון. וזה פוגע בו. ספורט, כמו שפה או כל מוסד תרבותי, הוא דבר חי ומשתנה וקיבעון הוא אחת המחלות הכי גדולות שהוא יכול לסבול מהן. והכדורגל סובל. השינויים שנעשים בו הם מעטים מדי. כשמדובר במשחק עצמו, על הדשא, לאורך 120 שנות קיומו כענף רשמי הכדורגל חווה מספר חד ספרתי של שינויים אמיתיים (חילופים, כרטיסים, נבדל, פנדלים וכו'). ורוב השינויים שכן נעשים נוגעים לניהול המשחק, וגם הם לרוב נעשים באיחור. דוגמא טרייה: כמעט 20 שנה יעברו מכניסתו של חוק בוסמן ועד שמישהו יעשה סדר בשיגעון הכלכלי בכדורגל האירופי (עם הפייר פליי הפיננסי של פלאטיני).
אחד השינויים שבכל זאת כן נעשו בצורה בה המשחק הזה מנוהל ודווקא נעשו בזמן הוא פיצול השנה לשני חלוני העברות. חלון ההעברות של ינואר הוא לא עסק עתיק מדי, סיפור של העשור האחרון. ובזמן הזה היחס אליו עבר כמה שלבים. בהתחלה חששו ממנו. הרי הוא קיצץ את הזמן שאפשר לעשות בו עסקאות. פתאום אין רק דד-ליין לטריידים, אלא ממש כמו החופש הגדול – כשנגמר אוגוסט נגמרת החגיגה. אם אתה רוצה להביא שחקן בקיץ אתה לא יכול לגרור את המו"מ, או שתיאלץ לחכות עם זה לפחות עד אמצע העונה. עם הזמן הנהלות ומנג'רים התחילו ללמוד איך לחיות איתו, ולאורך השנים ראינו לא מעט עסקאות טובות נעשות בזמן הזה. אלכס פרגוסון, למשל, הבריק בחורף של לפני חמש שנים כשהביא את נמניה וידיץ' ואת פטריס אברה באותו חודש. אבל לא כולם פרגוסון, ולא כל הרכישות של ינואר הן וידיץ' ואברה.
עם הזמן, קסמו של חלון ההעברות של ינואר הלך והתפוגג. קבוצות הגיעו לאמצע העונה עם תקציבים מדוללים, ובזמן ששחקנים לא נמכרים בזול כי הלחץ של חלון ההעברות עובד לטובת הקבוצה המוכרת (רוב העסקאות הגדולות בינואר נחתמות ב-31 לחודש), הרוכשים הפוטנציאליים פשוט למדו שעדיף לחכות עם הסכומים הגדולים לקיץ. ובכלל, עם כל השלג הזה קשה לעלות על מציאות אמיתיות. בנוסף, הניסיון לצרף שחקנים משמעותיים לסגל באמצע העונה לימד את קבוצות הכדורגל באירופה דבר אחד בולט: הפגרה היא הזמן הכי טוב לעשות את זה.
התוצאה היא שחלון ההעברות החורפי הפך לזמן של כיוונונים. השלמות עדינות לסגלים שמנסים להשיג מטרה מסויימת (תארים, הישרדות וכו') או כדי לחפות על חסרונו של שחקן פצוע. מבט חטוף על כל הרשימות של ההעברות הגדולות של העשור האחרון לא מגלה אף העברת ינואר. המשבר הכלכלי העולמי פקד את קבוצות הכדורגל של אירופה בדיוק בנקודת הזמן הזו, ולימד אותן לחסוך עוד יותר בחורפים הקשים. עם כל שנה שעוברת הן מוציאות פחות ופחות על רכש בינואר, ואחוז העסקאות להשאלת שחקנים עולה כל הזמן.
השנה אנחנו רואים חלון העברות קפוא במיוחד, בעיקר כיוון שלמשוואה נוסף פרמטר חדש: הפייר פליי הפיננסי. כל הקבוצות ללא יוצא מן הכלל (טוב, עם יוצא אחד: מנצ'סטר סיטי), חושבות כבר איך להתארגן לקראת הימים האלה שמחכים להן, בהם הן יהיו חייבות לעמוד בהוצאות שלהן בלי עזרה של הזרמת כספים מהבעלים. התוצאה היא שאנחנו נמצאים עכשיו בשלב האחרון באבולוציה של חלון ההעברות של ינואר. הצורה הנוכחית שלו, בה כל הקבוצות מחפשות רק מציאות, שומרות את הידיים בכיסים ולא מנפנפות פנקסי שיקים או מפזרות שטרות של מזומנים, מתפשרות על השאלות לחצי עונה (עם אופציה, כמובן שעם אופציה), ומחכות לשמש שתחמם קצת את העניינים, היא גם צורתו הסופית.
אחת הדרכים הטובות להבין את זה היא להסתכל על מה שליברפול עושה בינתיים. שזה כלום. ליברפול הרי לא תרד ליגה, והמאמן שהיא מינתה, קני דלגליש, אמור להישאר שם רק עד סוף העונה. ככה שאין שום טעם להשקיע ברכש עכשיו – זה לא יעזור להם להגיע לאירופה בעונה הבאה ובכל מקרה בקיץ יבוא מאמן חדש שירצה שחקנים חדשים. הסיבה שליברפול פועלת בסבלנות (שלא אופיינית למנהלי קבוצות כדורגל), היא אותה סיבה שלקראת כניסה לעידן של ניהול כלכלי נבון לליברפול יש יתרון על פני קבוצות אחרות: והיא שיש לה בעלים אמריקאים שיודעים איך עושים את זה. איך מנהלים קבוצת ספורט כמו עסק שחייב להחזיר את ההוצאות שלו. כמו דבר חי שאסור לתת לו להתנוון. בקיצור, לא כמו שהכדורגל העולמי מנוהל.
בלייק גריפין ועוד תופעות חסרות תקדים - לבלוג של ניצן פלד