נקודת המפנה: כך שינה גמר 99 את האלופות

המהפך של מנצ'סטר יונייטד על באיירן מינכן ב-1999 לא היה רק דרמה בלתי נשכחת, אלא גם זרע את הזרעים לכל המהפכים שהגיעו אחריו ושינו את פני ליגת האלופות. שינוי שהגיע לשיאו בעונה הכי משוגעת של המפעל, שתסתיים בגמר בין ליברפול לטוטנהאם

אבישי סלע
אבישי סלע  26.05.19 - 16:00
תחילת כתבה

ספק אם קיים אוהד כדורגל יליד שנות השמונים שלא זוכר היכן הוא היה באותו לילה, ב-26 במאי, 1999. נדמה שמעבר לגמר ליגת אלופות מרתק או יוצא דופן, זו הייתה נקודת מפנה. הרגע שבו עולם הכדורגל כולו התאהב במנצ'סטר יונייטד, הרגע שבו דמויות שוליות בעונה של השדים האדומים, טדי שרינגהאם ואולה גונאר סולשיאר (שניים שלא הרבו לשחק באותה שנה), הפכו לגיבורים גדולים. אבל מעבר לזיכרון הטוטאלי של אותן שלוש דקות, ההשפעה של גמר ליגת האלופות 1999 הייתה בהמצאת הליגה הזו מחדש.

ב-1991, אופ"א החליטה לשנות דיסקט. גביע אירופה לאלופות המסורתי, זה ששוחק מעונת 1955/56, עבר מהפכה: בעונת 1991/92, שמונה הקבוצות שהגיעו לשלב רבע הגמר התחלקו לשני בתים, במקום שיטת הנוק אאוט הישנה. המנצחות של שני הבתים, ברצלונה של יוהאן קרויף וסמפדוריה של וויאדין בושקוב נפגשו בגמר שנערך בוומבלי, והקטלאנים זכו בגביע אירופה הראשון שלהם אי פעם עם ניצחון 0:1.

ההתאחדות האירופית ראתה כי טוב, ולימים גם הרחיבה את שלב הבתים: תחילה לארבעה, אחר כך לשישה וגם לשמונה (לימים אפילו הלכה על המהלך של שלב בתים שני, שלא הצליח ובוטל כעבור מספר שנים מועט). גביע אירופה הישן, שהתבסס על מודל של שוויוניות, הפך ל"ליגת האלופות": הלוגו עם הכוכבים נולד, גם ההמנון המסורתי שמתנגן עד היום, ובעיקר הקבוצות שהרכיבו אותו.

אם עד 1992, עוד יכולנו לראות קבוצות כמו המבורג, אסטון וילה או נוטינגהאם פורסט מניפות גביע, מעכשיו לטוב ולרע, היא הפכה להיות ליגה של מותגים: מועדוני צמרת עשירים וגלובליים, עם אוהדים, שחקנים ומאמנים מכל העולם. כך הושלם המעבר מגביע, שבו התחרות פתוחה וכל מי שרוצה יכול לנצח כמות מסוימת של משחקים ולזכות, לליגה, שמטבעה נמצאת בפורמט יותר סגור, עם משתתפות זהות (פחות או יותר) שמופיעות באופן קבוע.

וגם בשנים הראשונות היו גמרים גדולים: גמר 1994, למשל, שבו מילאן של פאביו קאפלו ניפצה את כל התחזיות המוקדמות והביסה 0:4 באתונה את ברצלונה הגדולה של קרויף, רומאריו וסטויצ'קוב. גם הגמר ב-1997, שבו בורוסיה דורטמונד הפתיעה את העולם עם ניצחון על יובנטוס החזקה. אבל גמר 99', בשלוש דקות, הוליד את המהפך הראשון בליגת האלופות, והפך אותה לליגה שבה הכל אפשרי. שבה אין שום דבר ידוע מראש, וכל עוד השינוי יכול לקרות הוא עוד יקרה.

בלילה ההוא בברצלונה נזרעו הזרעים לקאמבק של דפורטיבו לה קורוניה מול מילאן ב-2004, ל-1:6 המטורף של בארסה מול פאריס סן ז'רמן, אפילו לקאמבק הגדול של היריבה הגדולה של השדים האדומים, ליברפול, בגמר 2005 באיסטנבול מול הרוסונרי. יותר מהכל, הקבוצה של שרינגהאם, סולשיאר ופרגוסון קבעה את התקדים: אם מנצ'סטר יונייטד הייתה יכולה, בשלוש דקות בלבד, לשנות סדרי עולם ולעשות את מה שאף אחד לא החשיב בכלל כאפשרי, אין תוצאה שהיא בלתי הפיכה, אין שום דבר שהוא "לפרוטוקול בלבד".

וכמה סמלי הוא, שעשרים שנה אחרי, זו כנראה "עונת המהפכים" של ליגת האלופות: מהשלושער של כריסטיאנו רונאלדו שהפך פיגור לניצחון של יובנטוס על אתלטיקו מדריד, דרך אייאקס שהפכה פיגור ביתי לניצחון מרהיב בסנטיאגו ברנבאו על ריאל מדריד, רבע הגמר בין מנצ'סטר סיטי וטוטנהאם שבו כמעט כל חצי שעה היה שינוי בזהות העולה לחצי, ועד חצי הגמר: שבו במפגש אחד, ליברפול ביצעה מהפך מושלם מ-3:0 ל-3:4 מול ברצלונה, ובמשחק אחר התרנגולים כבר היו בפיגור של 3:0 במאזן הכולל מול אייאקס, אבל הבקיעו שלושה שערים במחצית אחת בדרך לגמר היסטורי.

ליגת האלופות הפכה, בעשרים השנים שבין גמר 1999 בקאמפ נואו לגמר 2019 בוואנדה מטרופוליטנו, למקום שבו הדרמות מתרחשות. למקום שמייצר את התסריטים שגם טובי המחזאים או הבמאים לא היו יכולים לייצר, למקום שהותיר אותך פעם אחר פעם מביט במסך בהשתאות, מניד בראשך ושואל את עצמך "איך? איך? איך? איך זה לעזאזל קרה?".

אז בדרמה הבאה, שאולי תגיע כבר במשחק הגמר הקרוב, זכרו את ה-26 בחודש מאי, 1999. משחק אחד שהפך, בשלוש דקות אייקוניות (שכותב שורות אלה יודע לדקלם עד היום), מאחד הגמרים המשעממים בתולדות המפעל והעולם כולו, לאירוע מכונן. לזה שהפך את ליגת האלופות לסדרת הדרמה הטובה בעולם.

הדפס