"אולי הם לקחו משהו": על המהפך המפורסם של 'דפור'

הזלזול אחרי ה-1:4 בסן סירו והסמים הממריצים שנלקחו (או שלא). בספרו האוטוביוגרפי, אנדראה פירלו נזכר בערב בו לה קורוניה הדיחה את מילאן, אלופת אירופה, לפני 16 שנה

ערן פלגי
ערן פלגי  07.04.20 - 19:01
תחילת כתבה

בווידאו: ארבעת השערים של לה קורוניה מול מילאן

אלמלא משבר הקורונה שפקד את העולם, ליגת האלופות הייתה אמורה להיות בימים אלה בשלביה המכריעים והמסקרנים ביותר, ומה שנותר לנו, חובבי הכדורגל, הוא בעיקר להתרפק על העבר. עוד לפני הקאמבקים המפורסמים של ליברפול וברצלונה בשלבי הנוקאאוט, הייתה זו דפורטיבו לה קורוניה שהפכה לראשונה במפעל היוקרתי ביותר ביבשת שחוזרת מפיגור של שלושה שערים לניצחון במשחק הגומלין.

הקבוצה מגאליסיה נקלעה לפיגור 4:1 מול מילאן הגדולה בסן סירו, אך ב-7 באפריל 2004, לפני 16 שנים בדיוק, חזרה לריאסור והביסה 0:4 את אלופת אירופה בדרך לחצי גמר הצ'מפיונס. 

בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאור ב-2013, אנדראה פירלו, קשר הרוסונרי דאז, סיפר בהרחבה על אותה התמודדות שנגמרה במפח נפש עצום עבור קבוצתו, שעד אותו גומלין לא ספגה שער חוץ אחד במפעל באותה עונה.

"ניצחנו 1:4 במשחק הראשון והסיכוי שלא נעלה שלב היה שווה לכך שרינו גאטוזו ישלים תואר באומנות", תיאר בביטחון 'האדריכל'. "כבר חשבנו על חצי הגמר, עוד לפני שטסנו לגאליסיה. כמו טיול בפארק שמותאם אישית עבורנו. לא לקחנו בחשבון מספר אפשרויות. אחת, שהיריבה אולי תגיע עצבנית, ושתיים, שהשחקנים שלנו יחלו במחלת השכחה - כל אחד מהם, כולם באותו הזמן".

"הבלתי אפשרי הפך למציאות. שכחנו איך לשחק, ונגמר 0:4 להם. הם צחקו עלינו בלילה ההוא. הדבר הראשון שצריך להיאמר הוא שזה הגיע לנו. אבל, במבט לאחור, משהו לא הסתדר. היריבה שלנו רצה באלפי מיילים לשעה, אפילו השחקנים המבוגרים שאף פעם לא היו ידועים ביכולת שלהם לשלב מהירות וכושר גופני".

"הדבר שהכה בי הכי חזק היה שהם המשיכו לרוץ במהלך המחצית. כשהשופט שרק להפסקה כולם נעלמו למנהרה כאילו היו יוסיין בולט. הם לא יכלו לעמוד במקום אפילו ב-15 הדקות שמיועדות במיוחד על מנת לאפשר לך לנשום או לכל הפחות ללכת".

"רדפנו אחרי הצל של עצמנו כל הלילה. השחקנים שלהם היו בשגעון והיו בכל מקום על המגרש. אין לי שום הוכחה, אז מה שמגיע עכשיו הוא לא האשמה - לעולם לא ארשה לעצמי ללכת רחוק כל כך. זו מחשבה מלוכלכת שאני נותן לה להסתובב אחרי כל השנים".

"בפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי, תהיתי האם אנשים שחלקתי איתם את כר הדשא אולי היו על משהו. אולי זה רק בגלל העצבים שעדיין לא הצלחתי לשחרר, אבל שחקני דפורטיבו היו אחוזי דיבוק, דוהרים לעבר מטרה שרק הם יכולים לראות. מבחינתנו, היינו עיוורים לחלוטין, ונענשנו".

פירלו סיכם את הפרק: "תהיה האמת אשר תהיה, הם עלו לחצי הגמר מול פורטו והודחו. בזמן קצר מאוד, הם נעלמו מהמפעלים הגדולים באירופה".