ליברפול: על הנקמה שהושלמה ב-0:4 לברצלונה

כשהקאמבק לטופ האירופי הושלם. אוהד האדומים על הניצחון מול ברצלונה לפני שנה

אבירן גרין
אבירן גרין  07.05.20 - 12:55
תחילת כתבה

זה מרגיש כאילו שכמעט בכל שנה אחד מהשלבים המכריעים בליגת האלופות נופל על אחד מימי הזכרון של ישראל וגורם לאומת הכדורגל להיגרר לדיון המוכר: האם ראוי לתת כבוד ולוותר על ערב צ'מפיונס אחד או שמא לתת כבוד למעמד האירופי ולהתחיל לחפש לינקים בקדחתנות. בשבעה במאי 2019 לפחות היה נראה שהתשובה ברורה לכל אוהד ברצלונה ולרוב אוהדי ליברפול.

הסיפור היה גמור. הפסד 3:0 בקאמפ נואו דווקא אחרי משחק טוב נותן את הרושם שלא משנה מה קבוצה תעשה היא פשוט לא תשתווה לרמה הזאת. כן, ליברפול כבר חזרה מהקבר באינספור מקרים, אבל מול הרעב הזה של ליאו מסי הרגיש שאין יותר מדי מה לעשות. ועוד בלי הכוכבים מוחמד סלאח ורוברטו פירמינו? איך אפשר בכלל לחשוב שהמשחק הזה באנפילד הוא יותר מסתם להעביר את הזמן ולהמשיך הלאה?

אבל איכשהו, האמונה הייתה שם. את הערב ההוא באנפילד חוויתי דרך מערכת ערוץ הספורט והייתי מוכרח לצפות בו מתוקף תפקידי (לא שאני מתלונן, כן?) אחרי שהפכתי לדילר לינקים של אנשים שוויתרו על משדרי יום הזכרון, האזנתי לשירת לעולם לא תצעדי לבד מהיציעים באנפילד והתכוננתי מנטלית למשחק ללא יותר מדי אירועים. אולי איזה 0:1 או 1:2 מכובד באדום שיסיים את העונה האירופית עם חיוך, לא יותר.

זה התחיל כבר בדקה השביעית. ג'ורדן הנדרסון חודר לרחבה ושולח בעיטה שטוחה, מארק אנדרה טר שטגן הודף קלות ודיבוק אוריגי מגלגל את הריבאונד פנימה. גול כזה מוקדם, שהגיע בעננת כאוס גורם לחשוב שמשהו מיוחד יכול לקרות, אבל ההתלהבות ירדה בהמשך המחצית הראשונה. בין הצלה של אליסון להחמצה של פיליפה קוטיניו (ד"ש) הייתה תחושה שמדובר בשאלה של זמן עד השוויון יגיע ובמערכת ערוץ הספורט הודיתי על כל דקה בה עדיין 0:1.

את נאום הפיכת הספקנים למאמינים של יורגן קלופ מכיר כל אוהד ליברפול באשר הוא ובתחילת המחצית השנייה של הערב ההוא הספק גורד כליל. רוחב לג'ורג'יניו ויינאלדום. גול. 0:2. שרדאן שאקירי מרים משמאל, ויינאלדום נוגח. גול. 0:3 שהפך כל ספקן באשר הוא למאמין. רק לפני רגע הודינו על הצלה של אליסון ופתאום מתחילים לחשב את הדרך להארכה. ניחוחות של איסטנבול 2005 בנחיריים.

ואז הגיע תורו של טרנט אלכסנדר ארנולד. ילד שנולד וגדל בליברפול, סקאוזר בנשמה שמתרוצץ על כר הדשא באנפילד כאילו הסתנן אליו. "Corner taken quickly... ORIGI" רק ילד יכול לחשוב על מהלך כזה, לראות הגנה לא מוכנה ולנצל פרצה כזאת שהיא לא בדיוק חלק מהמשחק עצמו. כל אחד אחר היה ממתין שההגנה של ברצלונה תסתדר כדי לתת לה את ההזדמנות להגיב, אבל בערב כזה ותסריט דמיוני שכזה חייב להסתיים בצורה הכי דמיונית שיש. עשרים ומשהו דקות של לחץ משער מצמק של ברצלונה נגמרו, אנפילד מתפוצץ. גמר, יש גמר!

וכן, התוצאה חשובה וגם התואר, אולם הערב הקסום הזה באנפילד סימל הרבה יותר מהניצחון הזה. שנים רבות ליברפול הייתה בדרג ב' ומטה של הכדורגל האירופי. כן, היו הבלחות פה ושם: גמר ליגה אירופית, כמעט אליפות, גמר ליגת האלופות, אבל ה-0:4 הזה הראה שהרדס שוב על הכס שלהם בטופ האירופי, כס עליו יושבות יחידות סגולה.

וכמה סמלי שבדרך לטופ ליברפול עברה את ברצלונה, זאת ששאבה את מיטב הכשרונות האדומים. זאת שקרצה לעבר לואיס סוארס וזכתה בו, זאת ששמה ידה על חאבייר מסצ'ראנו ופיליפה קוטיניו, הקבוצה שגרמה לאוהדי ליברפול להרגיש כתחנת מעבר. שנחמד פה, אבל יכול להיות נחמד יותר בקטאלוניה. השבעה במאי 2019 עשה לתחושה הכללית הזאת סוף.