אם תשאלו כל אוהד ליברפול, איסטנבול היא ממש לא רק העיר הגדולה בטורקיה. גם 15 שנה אחרי הלילה ההוא, עדיין מדובר במילה שמקפלת בתוכה תשוקה לכדורגל, דרמה, רומנטיקה, קסם ועוד אינספור רגשות, במה שכנראה היה הגמר האירופי הגדול אי פעם.
"זה מצחיק שכל ניצחון אירופי ענק זכור בגלל העיר שבה הוא קרה", מספר הבלם האגדי של האדומים, ג'יימי קראגר, בראיון ל"דיילי מירור" לציון המאורע. "כילד, עבורי זו הייתה רוטרדם, עם אברטון, רומא ב-77. ליונייטד יש את ברצלונה, שזה אפילו לא זכור כ'המשחק נגד באיירן'. אבל איסטנבול חזקה אפילו יותר. זו העיר והמועדון שלנו. רק המילה גורמת לך להרגיש בר מזל. זה זכות וכבוד עצומים".
ב-25 במאי 2005, גמר ליגת האלופות ממש לא נפתח כמו שליברפול תכננה. זה התחיל עם השער הכי מהיר בתולדות הגמרים האירופיים - 50 שניות בלבד משריקת הפתיחה מרגלי פאולו מאלדיני, וצמד של הרנאן קרספו (39, 44) קבע פיגור 3:0 בירידה להפסקה באיסטנבול.
אך למרות שהכל נראה היה גמור, 15 דקות בלבד מפתיחת המחצית השנייה הספיקו לחבורה של רפא בניטס כדי להשוות ל-3:3 משערים של סטיבן ג'רארד (54), ולדימיר שמיצר (56) וצ'אבי אלונסו (60), לכפות הארכה וקרב פנדלים, ולהניף בפעם החמישית בתולדותיה את הגביע עם האוזניים הגדולות.
הלוח וסיפור הגמר ההיסטורי (Getty)
ג'רארד וקראגר מניפים את הגביע (Getty)
מי שיש לו מניות רבות בכך הוא השוער הפולני המרקד, יז'י דודק, שהדף את הפנדל השני של אנדראה פירלו, וגם את הבעיטה המכריעה של אנדריי שבצ'נקו שהבטיחה 2:3 לרדס בקרב מהנקודה הלבנה. "אני עדיין רואה את זה מול העיניים", סיפר קראגר. "הזמן עמד מלכת, אף אחד לא נשם, זה היה עכשיו או לעולם לא. ואז 'אוי אלוהים, הוא הציל את זה. בלתי אפשרי'".
קראגר, שהיה הראשון לקפוץ על דודק, שחזר: "אני חושב שברגע כזה, שבו זוכה במשהו גדול, זה לוקח אותך למקום שמעטים הרגעים בחיים שמסוגלים לקחת אותך. ההרגשה, הרגע, זה מה שאני מתגעגע אליו הכי הרבה. זה הרגע שהייתי רוצה לחזור אליו בקריירה. רצתי לעבר יז'י והייתי הראשון, אבל לא הייתה שום דרך לעצור ולחבק מישהו. הייתי צריך להמשיך לרוץ, לקפוץ, לצעוק ולצרוח. לא הייתי יכול לעצור את זה, זו הייתה אנרגיה שצריכה הייתה לצאת. רק חבל שלא קיבלתי את האנרגיה הזו במחצית הראשונה".
אך למרות החגיגות האדירות באצטדיון, המסיבה האמיתית כמובן הייתה בחזרה לאנגליה. "היה לנו לילה גדול בבית המלון אחרי המשחק, עם החבר'ה, ההנהלה והמנג'ר שנשאו נאומים", סיפר בלם העבר האנגלי. "אבל כשחזרנו לליברפול, זאת הייתה החגיגה האמיתית. הגמר היה ביום רביעי, ושתיתי ברצף עד ראשון בלילה! הייתי עם אנשים שלא היו במשחק, ועדיין היו כל כך הרבה סיפורים. אני חושב שזה אחד המשחקים שהם לאנשים ולעיר, לא לשחקנים. כל העיר זהרה במשך שישה חודשים".
דודק מול הפנדל המכריע (Getty)
החגיגה האמיתית. כשאלופת אירופה חזרה לליברפול (Getty)