גדול מסך חלקיהן: מה מייחד את באיירן מינכן ופ.ס.ז'?

לגמר חוקים אחרים
העם קיבל (פחות או יותר) את מה שרצה. נסכים שיש קונצנזוס סביב שתי המעפילות לגמר ליגת האלופות ואור גדול של כוכבים יאיר את אצטדיון האור בליסבון הערב (22:00, ישיר ב-5SPORT) במפגש גלקטי בין שתיים מהקבוצות האטרקטיביות שיש לכדורגל האירופי להציע להמונים. מטבע הדברים, במוקד יעמדו רוברט לבנדובסקי, מלך שערי המפעל ומי שהיה צריך לזכות בכדור הזהב שבוטל, ומצד שני קיליאן אמבפה וניימאר, שני מטוסי F35 שנחתו בפאריס בזכות הכסף הקטארי כדי להביא את גביע אירופה הראשון לעיר האורות. כל הזרקורים יופנו אליהם, אבל צריך גם לומר בזהירות כי לגמרים יש דינמיקה משלהם.

הקלישאה הגדולה ביותר מדברת על כך שהכוכבים הגדולים ביותר מכריעים משחקים גדולים. זה נכון בדרך כלל עד לשלב חצי הגמר. הגמרים עצמם מולידים סיפורים מגוונים יותר. הנה נתון שבטח לא הכרתם: כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי, שני גאוני הדור, השתתפו יחד בתשעה גמרי אלופות ב-12 השנים האחרונות וכמה מתוכם הם זכו בתואר ה-MVP? התשובה היא פעמיים בלבד. מסי שהיה האדריכל הראשי ב-1:3 המהמם של ברצלונה על מנצ'סטר יונייטד ב-2011 ורונאלדו שכבש צמד ב-1:4 הגדול של ריאל מדריד על יובנטוס ב-2017. לא במקרה, מדובר בשני הגמרים הכי עוצמתיים בעשור האחרון שהאדירו את הקבוצה לפני האינדבידואל, עצום והיסטורי ככול שיהיה.

האחרים שזכו בתואר איש המשחק של אופ"א בזמן שרונאלדו ומסי היו על הדשא היו גיבורי המשנה: צ'אבי (2009), אינייסטה (2015), אדווין ואן דר סאר (2008), אנחל די מאריה (2014), סרחיו ראמוס (2016) וגארת' בייל (2018). אפשר להזכיר גם מקרי MVP אחרים כמו וירג'יל ואן דייק (2019) בליברפול ולא מוחמד סלאח, פיליפ אינזאגי (2007) במילאן ולא קאקה, דייגו מיליטו (2010) באינטר ולא ווסלי סניידר, סמואל אטו (2006) בברצלונה ולא רונאלדיניו וכן הלאה וכן הלאה. כל זה לא אומר בהכרח שהתותחים הכבדים בבאיירן ובפ.ס.ז' לא יתפקדו, אבל לא מדובר בגמר ה-NBA. התלות בטאלנט כזה או אחר איננה אקוטית כמו שלפעמים בתקשורת אוהבים להציג אותה.

בשם ההגנה
2. וזה בדיוק היופי של פ.ס.ז', שעד לפני שבועיים הציגו אותה כקבוצה שתלויה בקיליאן אמבפה וניימאר ותו לא. השניים אומנם עזרו לפ.ס.ז' להפוך את התוצאה מול אטאלנטה בדקות הסיום, והברזילאי ליהטט גם בחצי הגמר מול לייפציג. אך עצם העובדה שהם לא כבשו בשני המשחקים האחרונים, מלמדת על תהליך התבגרות והתחזקות של פאריס, שסוף כל סוף מעמידה קבוצה תחרותית, ווינרית ומלוכדת בשלבי ההכרעה של ליגת האלופות. הגיבורים שלה היו דווקא אנחל די מאריה (שער ושני בישולים ברבע הגמר) ומרקיניוס (כבש פעמיים מול אטאלנטה ולייפציג).

יש עדיין עננה סביב היכולת של פ.ס.ז', שכן היא עברה בשלבי הנוקאאוט קבוצות שהיתה אמורה על הנייר לעבור: דורטמונד, אטאלנטה ולייפציג. אך היא היתה צריכה להוריד את הקוף מהגב ולשים סוף למסכת האכזבות שספגה בשנים האחרונות וטוב להתחיל בקטן. הייחודיות נובעת מכך שהעפילה לגמר ללא קיילור נבאס, מרקו וראטי (שנכנס כמחליף לקראת הסיום) ואידריסה גיי הפצועים. וללא תומא מונייה ואדינסון קבאני שעזבו בפגרת הקורונה. כל אחד מהם היה פוטנציאל להרכב בכל מעמד, ופ.ס.ז' גילתה את עצמה מחדש במשחקים הללו והבהירה שהיא מספיק עמוקה וחזקה ללכת עד הסוף.

בפאריס כולם מדברים על ההתקפה ושוכחים את הכוח העיקרי של הקבוצה הצרפתית. הפיינליסטית הטריה הוציאה רק 5 כדורים מהרשת ב-10 המשחקים שלה בליגת האלופות העונה - זהו המאזן הטוב ביותר מכל המשתתפות. כשהמעבר השני, ממתינה קבוצת ההתקפה הטובה ביקום, לא בטוח שכל זה מספיק. מה שכן, זה מלמד שתומאס טוכל יכול להציב קו הגנה נסוג, לנסות ולעכב את כוח המחץ הבווארי ולצאת למעברים קטלניים עם די מאריה, אמבפה וניימאר. במובן הזה, פאריס קבוצה מאוד מגוונת ועל אף שהיא "אנדרדוג" במשחק הזה, יש לה על הנייר מאצ'אפ טוב יותר מקבוצות אחרות שחשבתם שאולי יהיו פה, כמו מנצ'סטר סיטי, יובנטוס, ברצלונה וריאל מדריד למשל.

בשם ההתקפה
3. על באיירן מינכן תמיד אמרו לאורך השנים שהיא איננה קבוצה שבנויה על שחקן אחד והכוח שלה תמיד התפזר לחלקים אחרים במגרש. אפילו רוברט לבנדובסקי שנמצא בעונה הכי טובה שלו (55 שערים בכל המסגרות) היה אחראי 'רק' ל-21 מ-42 השערים שכבשה הקבוצה בעלת ממוצע השערים הטוב בהיסטוריה של המפעל. הסכנה אצל באיירן יכולה להגיע מכל כיוון ובעיקר משינוי כיוון, כפי שלמדנו בשני המשחקים האחרונים ובעיקר ב-2:8 הגרנדיוזי על ברצלונה ברבע הגמר.

הרבה דובר על משחק הלחץ האפקטיבי של האנזי פליק, ששינה את פני העונה של באיירן ממבורדקת עד דצמבר לשמימית בשמונה חודשים. אך ברור שזה לא רק הלחץ, אלא הכניסה של סרז' גנאברי לאמצע, הוורסטיליות של תומאס מולר, המהירות המתפרצת של המגנים, הכניסה לעומק של הקשרים, העברת כובד המשחק לאגפים תוך דילוג על מרכז המגרש והכל בקצב מסחרר, הם שהופכים את באיירן לכל כך מאיימת. היכולת של באיירן לשלוט במשחק מבלי להתמזמז עם הכדור ולמצוא כמעט בכל התקפה שניה את השטחים הפנויים, היא פשוט מהפנטת.

נראה שבאיירן סומכת בצורה כמעט יהירה על המהירות של שחקני ההגנה שלה, כשהיא מציבה קו עורף גבוה ומשחקת על שטחים של 25-30 מטר בלבד. מול פ.ס.ז' המהירה והקטלנית זה יהיה אתגר אחר לגמרי להגנה הגרמנית (שנחשפה בעיקר בתחילת המשחק מול בארסה וליון), אבל בכל מקרה הסיכונים שבאיירן לוקחת כנראה שווים את כל זה. אחרי הכל מדובר על קבוצה שבועטת לשער היריבה למעלה מ-20 פעמים במשחק. המוטו הוא כזה: נחטוף אחד, נחטוף שניים, אבל נחזיר לפחות שלישייה.

באיירן מינכן, שחוזרת למעמד זה לראשונה אחרי 7 שנים, משחקת לא רק על התואר, אלא על כתיבת ההיסטוריה מחדש. היא נמצאת במרחק 90 דקות או קצת יותר מלהפוך לקבוצה היחידה בתולדות גביע אירופה לאלופות שמנצחת את כל המשחקים שלה ועומד נכון לרגע זה על 10 ניצחונות רצופים כאלה במפעל, 20 בכל המסגרות ו-28 מ-29 המשחקים האחרונים. על מאזן השערים ההיסטורי שלה כבר דיברנו, ונזכיר שמדובר בקבוצה שלא הפסידה בכלל ב-2020. היא קרובה לשלמות יותר מאי פעם ואפילו תוכל להאפיל על באיירן הגדולה של יופ היינקס ב-2013, אם רק תעשה את מה שכולם מצפים ממנה לעשות על הדשא בליסבון.