חסר פחד: סולומון מנפץ סטיגמות בדרך למעלה

סוף סוף הגיע שחקן שנדמה לא מעמיס את הציפיות של כולנו

אבישי סלע
אבישי סלע  22.10.20 - 13:15
תחילת כתבה

"אין לנו ממה לפחד, אלא מהפחד עצמו" (פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא ה-32 של ארצות הברית)

הפחד הוא האויב הכי גדול שיש לאדם. הוא המכשול הכי גדול בדרך להישגים, הוא הסיבה שבגללה רובנו הגדול נשאר מאחור, וחכמים גדולים ממני כבר קבעו שהוא זה שמוביל לדרך האופל. אבל יש מאיתנו כאלה שיודעים להתגבר עליו - שיודעים לא לשים לב לדיבורים מסביב, או לשמועות, או להערכות של הפרשנים. לעלות, בלי פחד, ולעשות את המיטב. וזה, אם תרצו, סוד הקסם של מנור סולומון.

זאת התכונה הבולטת ביותר שאני רואה אצל הילד מכפר סבא: הוא פשוט חסר פחד לחלוטין. ילד בן 21, מישראל, שכ"כ הרבה סובייקטים במצבו נפלו, או כשלו, במצבים כאלה ממש - עולה לפסגה אחר פסגה, ולא נותן לה להשפיע עליו. לא נותן לכל הנחות היסוד שלנו - ששחקן ישראלי לא יכול להתמודד בכזה מעמד, או שהרגליים של "ילד" אמורות לרעוד בכזה מצב - להפריע לו בדרך למימוש המטרה. נכון, זה לא היה הסנטיאגו ברנבאו. אבל זו היתה ריאל מדריד בצד השני: קבוצה שאין דרך לתאר במילים כמה היא אמורה להיות גדולה בכמה מספרים על שחטאר, בטח על שחקן ישראלי, קל וחומר על שחקן ישראלי בן 21.

אבל את כל ההנחות האלה, שלנו - הצופים, הפרשנים, האוהדים - הוא משאיר לנו. כי אצלו במוח, כל זה לא קיים - ואם קיים, אז הוא מצליח לשחק אותה היטב כדי שלא נרגיש. משחק את המשחק כמעט כמו בתוך בועה, מדייק בכל פעולה, מכדרר באמנות, מגיע למצבי הבקעה נפלאים. לא תמיד זה נכנס, אבל יש משהו בסולומון שמאפשר לו פשוט לפרוץ קדימה. תכונה נדירה במונחים ישראליים, לא רק של ספורטאים אלא בכלל של בני אדם: קור רוח.

ואפשר היה לראות את זה כבר בנבחרת ישראל. בתקופת אנדי הרצוג, סולומון היה שחקן משלים. אצל רוטנשטיינר, הוא קיבל את המפתחות ופתח בהרכב בכל המשחקים - ובכולם היה הטוב ביותר על המגרש במשחק שלם. כמובן שלערן זהבי היו את ההיילייטים שלו, את יכולת ההתעלות המופלאה, וכמובן את הסיומת המטורפת מול השער. אבל כל מי שראה את המשחקים, ראה בערך את אותו סנאריו: הכדור מגיע למנור סולומון, שמצליח לעשות תמיד את הפעולה הטובה ביותר שלא חשבת שהוא יעשה.

וככה הוא מפתיע את כולנו. זוהר בליגה הישראלית כבר כשהיה בן 17, מגיע לקבוצה גדולה כמו שחטאר דונייצק ומשחק שם בהרכב, מגיע איתה לשיא אחרי שיא, וכובש במדיה מול ריאל מדריד בחוץ. וכמובן שמיד תדפוק לנו על הדלת אלת הציניות, ותזכיר ששחטאר היתה בלי שחקני הרכב, ומנור קיבל הזדמנות שלא בטוח שהיה מקבל בסגל מלא, ושאסור להיסחף - הבניונים והזהבים של העולם עשו יותר, ואי אפשר עדיין להשוות.

ובכל זאת, לפחות ברגע הזה, הרשו לי לטעון בעד ההיסחפות. מותר לנו להתלהב. מותר לנו להתרגש משחקן ישראלי צנוע אך חסר פחד, מוכשר כמו שד ומהיר כמו שד טזמני, שחקן שבמהרה אפשר לשים לב אליו גם בגוב האריות, מול כדורגלנים יקרים ומדוברים בהרבה, כמי שבולט לעין. תנו לנו ללכת בעקבות כדור הרעם שנקרא מנור סולומון, בדרכו הבלתי פוסקת למעלה ולמעלה ולמעלה, עובר עוד שחקן ועוד שחקן. תנו לנו לשמוח עם הבחור הזה, שבכל פעם שהוא מדבר נדמה לך שהוא פשוט לא מעמיס את כל הציפיות, הרגשות, המחשבות והכשלונות שלנו על הגב. וכמה טוב שזה ככה.

מנור סולומון הוא גיבור ישראלי בתקופה שבה חסרים לנו גיבורים. הוא כוכב בתקופה שבה נראה שהכוכבים שלנו דווקא נופלים. הוא סיבה לשמוח, בתקופה עצובה ולא פשוטה. אז תנו לנו להתלהב עם האיש הזה, עם "הילד" שלא מתנהג כמו ילד, עם האיש שזהר על הדשא של קבוצת המיליארדים, שכישף את בירת ספרד, שחגג על האלופה ועל אלופת אירופה הנצחית. זו ריאל מדריד הגדולה, וזה מנור סולומון. הלא פחות גדול.

רק שימשיך.