הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

נגד הרוח: הזכייה המדהימה של ריאל מדריד

בניגוד לכל חוקי הספורט (וחוקי הטבע), הבלאנקוס - שנראו על סף פירוק והרכבה מחדש רק לפני ארבע שנים - עדיין כאן. הקרדיט? לנשיא פרס, שהמשיך להאמין, וגם לאנצ'לוטי שהוכיח יכולות טקטיות אדירות. וגם: החיזוק ששתי היריבות צריכות לעונה הבאה. וינסנדט מסכם גמר אלופות

מיכאל וינסנדט
מיכאל וינסנדט  29.05.22 - 10:10

בכדורגל, בספורט ובכלל בחיים - נהוג לחשוב שלכל דבר טוב יש סוף. כל קריירה מגיעה לסיומה, כל קבוצה גדולה בסופו של דבר מגיעה אל נקודת הסיום הבלתי נמנעת. אבל כמו שלמדנו היטב בשנים האחרונות, בעולם יכולים לקרות גם דברים יוצאים מן הכלל. וזה בהחלט בא לידי ביטוי בריאל מדריד, שהניפה את גביע האלופות בפעם ה-14, כנגד כל החוקים.

רק לפני ארבע שנים, בקיץ 2018 חובבי כדורגל רבים חשבו שזה הזמן לבנייה מחדש. כריסטיאנו רונאלדו, הכוכב הגדול, הלך להרפתקה חדשה ביובנטוס; זינדין זידאן, המאמן הכריזמטי שהוביל את הבלאנקוס לשלוש זכיות רצופות, בחר לפרוש בשיא. ואם למישהו עוד היה איזשהו ספק, הגיעה גם ההדחה המהממת מול אייאקס בשמינית הגמר - בתום הפסד 4:1 בבית, והבהירה לכולם שזה הסוף.

ובכל זאת, פלאש פורוורד ארבע שנים קדימה - וריאל מדריד ההיא עדיין כאן. כרים בנזמה, לוקה מודריץ', דני קרבאחל ועוד ארבעה שחקנים שפתחו בגמר ההוא בקייב, פתחו גם אתמול בפאריס. מודריץ' כבר בן 37, בנזמה בן 35 וקרבאחל ("הילד") כבר בן 30, ובכל זאת הם עדיין כאן - בועטים, מרימים ונוגחים, ומשאירים את ריאל מדריד בפסגת הכדורגל העולמי. בלתי נתפס.

ובמובן הזה, הקרדיט בהחלט מגיע לנשיא המועדון, פלורנטינו פרס. לא פשוט לעמוד בלחצים של הקהל והתקשורת, לא להיענות לרעב של הציבור לכוכבים - ולהמשיך להאמין בשלד הקיים. ובכל זאת, הוא הולך עם שחקניו באש ובמים - וזה בהחלט ראוי להערכה.

ואם עסקינן בדברים שלא ייאמנו, מה כבר אפשר להגיד על טיבו קורטואה? אני רואה המון כדורגל המון שנים, ובכל זאת - דבר כזה באמת לא ראיתי מימיי. בבמה כל כך מרכזית, הבלגי פשוט התעלה לתצוגת שוערות מרהיבה, והשאיר את הקבוצה שלו במשחק, לכל אורכו.

ובכלל, לאורך כל העונה הזו בליגת האלופות - היו לו 61 הצלות (ממוצע של כמעט חמש הצלות כל משחק!), מספר שאף שוער בליגת האלופות לא הגיע אליו לפניו. מהמשחק הראשון בשלב הנוק אאוט מול פ.ס.ז', ועד הגמר אתמול מול ליברפול - שמו נרשם באותיות של זהב מעל הגביע ה-14 שריאל תכניס לארון.

ובכל זאת, עם כל כמה שמפתה להמשיך "להאמין בתהליך", עונה כזו של בנזמה יהיה קשה לשחזר - וריאל תהיה חייבת להתחזק בשחקן התקפה מהטופ העולמי, שישלים את המשולש לצד ויניסיוס והחלוץ הצרפתי. כאשר האופציה של קיליאן אמבפה נמחקה, לפחות נכון לעכשיו, מהרדאר - הכסף שנשמר יצטרך להביא עוד כוכב שיוכל לסחוב את ריאל התקפית בשנים הבאות.

בהגנה ריאל בהחלט תהנה מאנטוניו רודיגר, שאמור לחתום באופן רשמי בקרוב, ובקישור אורלין טשואמני - לדעתי הקשר הטוב ביותר כיום בליגה הצרפתית, יוכל להמשיך את תהליך בניית הדור הבא (יחד עם אדוארדו קמאבינגה ופדריקו ואלוורדה), שיבוא במקום השלישייה החזקה הנוכחית - זו של קאסמירו, טוני קרוס ולוקה מודריץ'.

והגיבור הגדול של מדריד הוא, ללא ספק, קרלו אנצ'לוטי. ברגע הגדול הזה שלו, כשהוא שובר את שיא הזכיות של מאמן בליגת האלופות (ארבע פעמים) - אני נזכר בטוני קרוס, שהתנגד בתקשורת הגרמנית להגדרה של אנצ'לוטי כ"מאמן של חדר הלבשה" בלבד.

כי אנצ'לוטי, לצד יכולותיו האישיות, הוא גם טקטיקן גדול, והסיבה היחידה שלא מדברים על כך - היא כי הוא מקפיד לשחק פשוט. אתמול ראינו איך ריאל שלו ידעה "לסבול" בחלק האחורי, ואז יצאה קדימה במחצית השנייה - והכריעה את המשחק, שנגמר בניצחון הכל כך חשוב. אנצ'לוטי חתום על ההישג הזה, והוא האדריכל שבנה את הקבוצה הגדולה הזאת.

בצד השני, זהו בוודאי הפסד כואב לליברפול - וליורגן קלופ. במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, הוא אמר ש"המקום השני הוא סיפור חיי". ואפשר להזדהות עם התחושה הזו, אבל גם קצת מטריד לשמוע דבר כזה ממאמן. עם המציאות קשה להתווכח - זה כבר גמר רביעי שקלופ מגיע אליו (היו לו שלושה עם ליברפול ועוד אחד עם בורוסיה דורטמונד), והוא ניצח רק באחד. וזה לא מפתיע; בכל שלושת הגמרים האחרים, למעט הגמר נגד טוטנהאם במדריד 2019, הוא הגיע כאנדרדוג מובהק (דורטמונד פגשה את באיירן מינכן של היינקס, ליברפול שיחקה פעמיים נגד ריאל מדריד הגדולה) - והיה לו קשה מאוד להתגבר על הפער.

בסופו של דבר, קשה לבוא בטענות לסגנית אלופת אנגליה. היא שיחקה טוב, והגיעה למצבים שלה, כולל שתי הזדמנויות שקשה להאמין שלא נכנסו, מצידם של סאדיו מאנה ומוחמד סלאח. עם זאת, היתה חסרה עוד הצטרפות להתקפה - בעיקר מצד הקישור, ואחרי שהנסיונות מתוך הרחבה לא עבדו, אפשר והיה צריך גם לנסות מבחוץ.

מה ליברפול צריכה לעשות כדי לעבור את השלב הנוסף קדימה? האמת היא שלא הרבה. יש שם קבוצה בריאה וטובה, אבל בהחלט אפשר יהיה לספק תחרות בקישור - ג'ורדן הנדרסון ירוויח ממישהו שיתחרה איתו על העמדה, וטיאגו אלקנטרה הוא שחקן נפלא - אבל הפציעות החוזרות ונשנות לא מאפשרות באמת לבנות עליו. וכמובן, שליברפול תצטרך להתמודד עם העזיבה הצפויה (לפחות על פי הדיווחים) של סאדיו מאנה, ולהביא שחקן התקפי נוסף, לצד שיתוף הפעולה המוצלח בין סלאח ל"לוצ'ו" דיאס.

אין צורך שם במהפכות, אלא בשינויים הקטנים שקבוצה טובה צריכה לעשות כדי להפוך לקבוצה מאוד טובה. בשנה הבאה הגמר ייערך באצטדיון אתאטורק באיסטנבול - אצטדיון שאותו ליברפול מכירה היטב מן העבר, והיא תקווה להגיע לשם מעט יותר חזקה, כדי לנסות ולקחת את הגביע השביעי.